ראיתי אותו היום מבעד לחלון. בלי לחשוב פעמיים פשוט לקחתי את הטבק שלי וירדתי למטה. אני לא בטוחה מה חשבתי שיקרה, אולי רציתי לדבר איתו, או אפילו רק שיראה אותי, אבל הלב שלי כל כך התכווץ, הידיים שלי הזיעו, אפילו רעדתי מרוב התרגשות.

כשהייתי למטה ראיתי אותו ממרחק ואני חושבת שאולי הוא ראה אותי גם, אבל ברגע שהוא התקרב לכיווני, קמתי ועליתי למעלה. ברחתי. עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי אותו.

אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם מפגש רנדומלי איתו. מה הייתי אומרת לו? מה הוא היה אומר לי? זה בטח היה שיח כל כך סתמי ומביך. עכשיו כשאני חושבת על זה קצת יותר לעומק, אולי בתת מודע ידעתי שאם "אתקל" בו ושננהל שיחה אגבית שכזו, כל מה שהוא מייצג בשבילי יאבד מהמשמעות האדירה שנתתי לו. כלומר, זו תהיה מין נקודת ציון לזה ששנינו המשכנו הלאה ושזהו, אני לא מתגעגעת, לא כועסת, לא אוהבת אותו יותר...

זה נכון, אני מאוד מאוד הדברים האלו. אבל לא מספיק כדי להיות שלמה עם זה מולו.

הוכחה מספקת לזה הייתה ההתרגשות מכווצת הלב ומרעידת הידיים שהרגשתי כשראיתי אותו מהחלון.