היה לי חשוב לכתוב לכם משהו, כי השגרה כל כך שגרתית ואתה אף פעם לא חושב על הדברים האלו כשזה לא קרוב אלייך. אז יש את היום הזה בשנה שמזכיר לי שנהרגתם. אשכרה. נהרגתם.

זה נכון כל מה שאומרים עליכם, שאתם פרחים, ניצנים, רק בתחילת דרככם וכבר נקטפתם.

אני משתדלת לא להיות המומה מזה, כי אלו החיים ומוות אורב בכל פינה, אבל עצם זה שנהרגתם בשביל המדינה, הופך את זה לכל כך שובר - כי זה לא שייך אליכם, אתם הייתם בורג במערכת שבמקרה נכח בזמן ובמקום שלצערי נהרגתם.

למות בשביל המדינה.. זה כזה פטריוטי. אני לא כל כך אוהבת את הניסוח הזה. אם עושים זום אאוט ומנסים להבין מה קורה פה, יש לנו צבא, יש לנו אויבים ויש מלחמה מתמשכת ומתמדת בינינו. על שטח אדמה.

מצטערת כל הימנים, אבל אם הכל היה תלוי בי, הייתי קמה והולכת. למי אכפת מהפאקינג שטח אדמה המסריח הזה שכמה דם נשפך עליו? זה לא שווה את זה! כל שנה מחדש מתווספים עוד ועוד חללים, הלומי קרב, חבר'ה צעירים עם פציעות משנות חיים... ואנחנו שוב ושוב מתמודדים עם האבל והכאב. זה פשוט לא שווה את זה.

אני אוהבת את ישראל, מדינה מדהימה בהרבה מובנים. גם יש פה איזושהי תחושת שייכות כי זה "שלנו" מהתנ"ך. אבל חלאס, זה לא שווה את זה. גם אי אפשר להגיד שזו תקופה וזה יעבור וננצח את האויב, או לחילופין שיהיה שלום.

לא יהיה שלום, ולא ננצח את ה-1,001 מדינות ערב שמקיפות אותנו. בואו נקום ונלך מפה, זה לא מגיע לחיילים שלנו.

חיילים שלי, חברים שלי, נשמות שלא אפגוש בחיי, אתם גדולים מהחיים. אני כל כך מצטערת שזה קרה לכם ולקרובים שלכם. הלוואי שאתם נמצאים במקום טוב עכשיו, הלוואי ויש after life שיספק אתכם, שתהיו מאושרים בו. כל כך מגיע לכם, כי כל כך לא הגיע לכם להיהרג.

תהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים. אמן.