הרגעים האלה שאני נזכרת בך ממש מכים בי לפעמים.

אני מספרת לעצמי שזה פשוט בגלל שאין לי ריבאונד ואין לי מישהו אחר בראש אז אני חושבת עלייך.

יכול להיות שאם הייתי מכירה מישהו אחר שהיה מספיק מעניין אותי, הייתי פחות חושבת עלייך או אפילו גם אם הייתי חושבת עלייך זה לא היה כל כך מטריד אותי כמו עכשיו

אבל תכלס התחושה הזו שעולה בי כשאני רואה סרט וחושבת איך היה לי הרבה יותר טוב אם הייתי איתך עכשיו, או כשאני רואה באינסטגרם שיצאת למסיבה וזה כל כך כל כך חסר לי לצאת איתך למסיבות כי זה כזה שלנו וכי אתה הכרת לי את העולם הזה וממש אהבתי אותו, או אפילו כשאני יושבת עם חברים והכי מעניין וכיף לי עם חברים שלי בעולם, אני חושבת על הישיבות שלנו שהיו כל כך אני ואתה והייתי הכי אני בעולם..

אני קצת כועסת, קצת עצובה, קצת מאוכזבת

הכל קצת. אני לא בתוך זה כמו מלפני חודשיים

אבל אני ממש מופתעת שזה עדיין יושב בי, התחושה הזאת. ההרגשה הרעה הזאת שאתה לא איתי, שניתקת אותי מהחיים שלך ממש בהינף יד.

לא מסוגלת לתפוס את זה. הויתור הזה. באמת היינו כל כך מושלמים.

רע לי להיות בצד הזה, הצד הכאוב ומבולבל.

אני לעיתים גם נכנסת למין חרדות כאלה שאתה נהנה בלעדיי, שהעדפת להיות בלעדיי, שיש לך מישהי אחרת, שבעצם ממש לא היית עם אותם רגשות עזים אליי כמו שהיו לי אלייך.

ובגלל זה לפעמים אני מעזה להתקשר אלייך, ליצור קשר, לנסות לראות אם הניצוץ הזה שלך ממני עוד נשאר

ותמיד אני יוצאת מאוכזבת, לא משנה מה היית אומר

קודם כל, אני תמיד מאוכזבת מעצמי, ששוב שמתי את עצמי במקום של ליצור איתך קשר כשאתה בכלל לא יוצר איתי. לשאול שאלות טיפשיות כמו "יש לך מישהי?", "אתה עדיין חושב עליי?", "אתה רוצה לשבת?"

חאלס. זה ממש ממש עושה רע, לא משנה מה היית אומר

למשל 'אם אתה עדיין חושב עליי' - אם היית עונה לא, נראה לי שהייתי בוכה, ואם היית עונה כן אז הייתי נכנסת למעגל של תסכול של 'אז אם אתה עדיין חושב עליי, למה נפרדת ממני, או למה אתה לא מתקשר אליי' ואז כנראה הייתי מגיעה למסקנה שאתה לא באמת חושב עליי.

ממש ממש בא לי שזה יעבור.

אני באמת ממש בסדר, אבל הרגעים האלה של הלבד, אלה שמתגנבים אליי בשעות לא שעות ומשתלטים על כל המחשבות שלי וצובטים ללא הרף בלב שלי, הם מציקים. הם עושים לי רע. הם גורמים לי להרגיש רע עם עצמי שהם בכלל מגיעים.

בא לי תרופת נגד. בא לי שזה יעבור.

אני מתגעגעת אלייך.