אני מוצפת זיכרונות שלנו.

קשה לי להיות כללית בנוגע לזה, אני נזכרת במשהו אחד וכל כך הרבה זיכרונות נוספים עולים לי.

אני נזכרת בפעם ההיא בים ויחד איתה עולים לי כל כך הרבה דברים אחרים.

רציתי לכתוב עלייך משהו. משהו שיתאר אותך, גם את הגעגוע שלי אלייך וגם את השנאה

ומרוב שהוצפתי, לא יכולתי לשים את האצבע על כלום. רק שקעתי בך.

דבר שכבר שכחתי ממנו מרוב היובש ביננו.

כמה שאני מתגעגעת אלינו.

כמה שאני שונאת אותך.

אם הייתי יכולה, הייתי מזכירה לך הכל

בתקווה שזה לא פרח מזיכרונך.

אני לא מתיימרת להאמין שדברים ביננו יסתדרו.

הם מבולגנים כבר כל כך הרבה זמן שהכי נוח זה פשוט להשאיר אותם ככה.

כל הזיכרונות שעלו לי היו טובים, לא נזכרתי ברעים,

ובגלל זה עכשיו אני מתגעגעת אלייך.

תכף אני אזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני ניצלתי ממך,

כי אתה ניצלת אותי.

לא בדרך מגעילה ולא בדרך פוגעת, אבל אני רואה איך אתה איתה עכשיו

ואיך היית איתי פעם

ואני לא יכולה לחשוב אחרת.

אולי התבגרת, ואולי התיזמון היה גרוע.

אבל לי נשאר טעם, מר-מתוק כזה.

טעם שקשה לי להוציא מהפה,

לא משנה אם יבוא אחד אחר וינסה להשאיר לי טעם אחר בפה

רק הטעם שלך נשאר.

הזמן יעשה את שלו, פעם מישהו אמר לי.

זה נכון, הבעיה היא שהזמן לפעמים בוחר לו שפני נסיונות

לבדוק איזה טיימינג נכון ואיזה לא, איזה תיזמון הוא גרוע ואיזה מדוייק.

לצערי, הייתי שפן נסיונות חסר מזל.