כל החיים שלי חיפשתי ביקורת. חיפשתי שיאתגרו אותי. חיפשתי שיגידו לי מה לא בסדר בי. זה מסביר בעצם למה כל-כך סמכתי על הבית-ספר. כל הזמן נייסתי להסתכל על עצמי דרך נקודת מבט קיצונית. היתה לי תחושה מטורפת שאני טועה, שאני הטיפשה, ואחרים מבינים יותר טוב. לא ידעתי לעמוד על שלי. לא ידעתי באמת לפסול עמדות של אחרים. ידעתי לקבל ביקורת יותר מדי טוב.
לא פלא שמצאתי את עצמי משתעבדת למערכות שכל המטרה שלהם זה לתת ביקורת. הצבא והבית-ספר לא רואות בך כבנאדם. הן עושות הכל כדי לעוות את ראיית העולם שלך כדי שתראה את עצמך כמו שהן רואות אותך. אכפת להן רק מהפעולות שלך. אם אתה לא מצליח, תוקפים אותך. אם אתה מצליח, אתה מקבל איזה מילה טובה אחת או שתיים וזהו. אפילו את האונס שלי הצדקתי המון זמן כי זה היה סוגשל עונש על כך שנכשלתי בלהיות גבר.
והנה, כל הנאורים למיניהם סביבי לא עושים את זה. הם לא מחפשים ביקורת. לא מענין אותם לשמוע מה הבעיה בהם. חלקם אומרים שכן, אבל זה בעיקר כדי להצדיק את עצמם - ואם נגיד להם שהם עדיין טועים, אז אנחנו הרואים. בקצרה, אנשים לא מוכנים לקבל ביקורת בגדול. שמתי לעצמי סטנדרט שרוב האנשים לא עומדים בו, גם האנשים שמדברים עליו.
אנשים לא יוצרים קשרים דרך ביקורת ונתינת ציונים. הם מחפשים חיבור, חום, חיבה, חיזוקים חיוביים. הם לא מחפשים 'רציונאליות'. לא מענין אותנו שמישהו כל שנייה יגיד לנו שאולי אנחנו טועים. מענין אותנו ה-validation, החיזוק החיובי, התחושה שבשביל אדם מסוים אנחנו נוכחות חיובית והוא בצד שלנו.
לא היה לי את זה אף פעם וגם לא חיפשתי את זה. כל-כך הייתי עסוקה בלחפש את הדפקות שלי שחיפשתי רק את היחס השני. אז לא, אחותי, אנחנו לא ננהל את השיחה הזאת. אנחנו כבר שנתיים במעגלי ביקורת כאלה. זה לא יקרה שוב. התגובות שלך אגריסיביות מאוד ואני יודעת בין היתר למה זה. אחרי מה שעברת, אני לא מאשימה אותך. ואני לא מאמינה שאת תחלימי דרך עוד ביקורת. לי אין ענין לנתח בפינצטה מה עשית לא טוב וכו'. אני רוצה להתחבר אליך שוב וליצור איתך שוב זכרונות טובים. אנחנו לא ביחסי תלמיד-מורה.
אז השיחה הזאת לא תקרא. ניסינו. זה לא עבד. קשרים בריאים לא כוללים שיחות ביקורת. פעם חשבתי ככה, אני מודה. אולי יש כאלה שצריכים את זה. אני לא. כרגע, אני בנקודת שבירה. אני לא משעבדת את עצמי או את המצב הנפשי שלי לאחרים. מי שרוצה להיות איתי וחושב שאני נוכחות חיובית בחיים שלו, אשמח שישאר. מי שלא, שיניח לי בבקשה. אני לא אחלים ככה בחיים.