יש משהו מחריד בלקרוא פוסטים ישנים שלי שהם בארכיון. כמה דיכאון. כמה כאב. כמה שנאה עצמית. כמה רצון לאהבה וחום והקשובה. כל זה לא היה. לא משנה כמה חיפשתי. לא הבנתי למה. לא הבנתי איפה זה. לא הבנתי למה אף אחד לא מקשיב.
לא הבנתי למה כל פעם שאני נפתחת, אני צריכה לקבל הרצאה. לא הבנתי למה כל הזמן זה ניסיון להוכיח לי שאני טיפשה, שאני טוןעה, שאני הרעה ואני לא מבינה. כל הזמן זה חייב להיות וויכוח. כל הזמן זה "למה אתה לא מוכן לשמוע פרספקטיבה נגדית?" מאנשים שלא מוכנים להקשיב.
זה מעייף. אני מבינה למה ניהיתי וגיבשתי זהות כל-כך אגרסיבית. אני מבינה למה הצורה שאנשים מדברים על בריאות נפש כל-כך ביזארית לי. תמיכה? ממי אבקש? אם אני אגיד "אני בודדה" אנשים פאקינג מתווכחים איתי למה אני לא בודדה. כל הזמן עסוקים בלמה אני טועה. אני לא זוכרת מה זה להיפתח ולהראות חולשה ושאנשים יפגינו קצת חום. הם כל הזמן חותרים לדבר אחד - שאני אגיד שאני טועה ושהם צודקים.
אני לא הכלי הזה. זאת בעיה שלכם. אם אתם חייבים לכופף מישהו לנקודת המבט שלכם, זאת בעיה שלכם שאתם צריכים לטפל בה. אני לא הכלי שתשתמשו בו לזה. אם אתם צריכים תמיכה, אני כאן. אבל התמיכה שאני נותנת זה לא להגיד לכם כמה אני הבעיה ואתם מושלמים. זה לא עובד ככה.
אני לא מבקשת תמיכה כדי שאגיד לכם שאתם מדהימים ותומכים. אני לא הכלי שתשתמשו כדי להרגיש שאתם עושים עבודה מוסרית ו'מנעתם ממישהו להתאבד'. תפסיקו להתייחס אלי כפרויקט, כהילד הבעייתי בכיתה שצריך להכניס לו מכות שירגע. זה למה אנחנו ככה, לא? כי ככה מגדלים גברים. אנחנו יודעים לדבר איתם רק באלימות. לאישה בודדה אנחנו ניתן חום ונגיד לה שהעולם שובניסטי ולא פיירי לנשים, אבל היא צודקת. כשגבר במצב רע, נגיד לו שהוא דפוק ונכניס לו מכות עד שישתוק.
זה למה אתן כל-כך אוהבות להגיד 'פריווילגיה גברית', לא? וזה למה אתן לא באמת מצליחות לתקשר עם אף אחד חוץ מכמה גברים חתיכים. יש סיבה שגם גברים טרנס עוזבים אתכם, ואני מדברת על גברי טרנס אמיתיים. כל הקשקשנים שאומרים 'קוויר' וכו' לא נחשבים. זה נרקסיזם. ברגע שהטרנסים מסיימים את המעבר שלהם, אתם מצפות מהן להיות גברים מושלם (וגם אובייקט פטישזציה - מה, אני הראשונה שמספרת על נשים מתעללות?). נגמרה ההקשבה. כל סטייה מדרך הישר תקבל אלימות פסיכולוגית.
אבל בסדר, אתן עלוקות ותמיד תישארו עלוקות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
