לא, סתמי. אני לא רוצה לשמוע אותך. אני לא רוצה לשמוע על איך כל מה שצריך זה הערכה עצמית ואהבה עצמית. לא רוצה לשמוע על "קודם צריך לאהוב את עצמך". החוויות היחידיות של מיניות שיש לי זה שאחת ניצלה אותי ואחת אנסה אותי. זהו. אני מתה למשהו אחר. אני רוצה משהו אחר. אני רוצה להרגיש שאפשר אחרת. אני רוצה להרגיש שזה אפשרי. ונמאס לי שאנשים שלוקחים את זה כמובן מאליו מסבירים לי אחרת.
אני תוצר של צייתנות מלאה למערכות עד שירקו אותך החוצה. לא עברנו את אותם דברים. אני מנסה בפעם הראשונה לשקם ולעשות משהו מעצמי עד שעכשיו לא היה לי אף אחד - אפילו לא את עצמי. אני תקועה בחיים מונוטונים נטולי ריגושים, עם אנשים שחושבים שלהישאר בבית זה שיא הבגרות. חלאס להטיף לי.
הלילות האחרונים מלאים בסיוטים. בלילה האחרון לא ישנתי בכלל. הלילה האחרון בכלל היה מזעזע. אני עדיין ברעד ובהתקף חרדה מאותם סיוטים. הגוף כולו דרוך ואני כבר הרבה זמן ערה. הסיוטים האלה מוגזמים כבר. כמה אפשר? אני לא יודעת איך אעבור את המשמרת היום. זה באמת ניהיה מפחיד.
אני צריכה אנשים. אני צריכה מגע. אני צריכה סקס. אני צריכה ריגושים. למה לעזאזל השקעתי את השנים שלי כצעירה על אוטיסטים וגיימרים? איכס.
אבל אני זוכרת מה הבטחתי לעצמי אז. שברון לב עושה משהו. גם ברגעי הדיכאון הכי חזקים, לא יכולה באמת להתייאש. הדרייב בחיים לא ירגע. זה ההבדל ביני ובינכן. ואני לא אוותר בחיים. אני אעשה את כל מה שנשבעתי שאעשה. אתן תירקבו לתוך חיי משפחה ואיזה בן זוג. אל תדברו איתי על בגרות. כל החיים שלכן אתן עלוקות על גברים. לא הייתן שורדות בלעדיהן. בסופו של דבר, הרוב מקימים משפחה. הרוב מוותרים על החיים בשביל להשריץ ילדים כדי שיוכלו להתעלל בהם (מה, אתם חושבים שאני לא רואה איך הורים מתנהגים? נו באמת).
אני אעשה משהו יותר גדול בזה. אני בחיים לא אצא מהדיכאון, אבל אני אעשה דברים שאני לא אמורה לעשות. ואף סתומה שמתעלקת על חבר שלה לא תסביר לי מה אני חוות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
