אומנות זה משמעת עצמית. זאת עבודה.
זה לא משהו שנוחת עליך. זה לא משהו שאתה עושה לכיף עד שבום, משהו טוב יוצא. אתה חייב משמעת עצמית. אתה חייב כל יום לקום ולעבוד. אתה לא מחכה ל'מוזה'. אתה לא מחכה להשראה. אתה פשוט עובד. ואתה, באיזהשהו מקום, עושה את זה לבד.
כי עד שזה נהפך לקריירה אם בכלל, רק אתה יכול לדחוף את עצמך. זה תקף במיוחד לשלב ההתחלתי בו היצירות הן רק סקיצות ודמואים. עדיין לא יצרתי משהו ששווה להראות בציבור. אני עדיין לא בשלב היותר כיפי ומרענן שבו אנשים חווים את היצירות שלי ונהנים. זה כבר מצב אחר. אז כבר קצת יותר קל לקבל מוטיבציה כי הנה, מישהו נותן תשומת לב. מישהו אוהב את מה שהשקעתי בו ויצרתי מתוכי.
עד שמגיעים לזה אבל, לוקח שנים. הלוואי והיה לוקח שנים. הלוואי וזה היה רק ענין של זמן. זה לא. זה דחיית סיפוקים. זה לקום כל יום ולעבוד ולהשקיע. זה לדעת מתי אתה צריך הפסקה אבל מצד שני לא לתת להפסקה להימרח. זה להמשיך לחפש מידע ומדריכים, וזה להמשיך לגשש באפלה ולנסות דברים עד שיצליח. זה לדעת שעד שאוציא משהו ששווה להראות בציבור, יהיו לי איזה 100000 כשלונות. ההבדל בין הגאון לחובבן זה שהחובבן מנסה עד שהוא מצליח. הגאון מנסה עד שהוא כבר לא יכול להיכשל יותר.
וזה מעייף. זה מעייף כי אני התחלתי בגיל מאוחר. זה מעייף כי אין לי חברים קרובים. זה לא סיפוק מיידי. כפי שכתבתי כאן הרבה, אין לי רשת תמיכה ואין לי קבוצת חברים חמה. אני בחיים לא אכתוב משהו בסגנון "תודה לכל מי שתמכו בי בזמנים הקשים". דוגרי, אין אנשים כאלה. אלה שחושבים שהם כאלה, זה אנשים שיגידו לי "המממממממממ אבל אולי אתה קיצוני מדי?" כשאני עוד שנייה דופקת לעצמי כדור בראש.
אני גם לקחתי על עצמי המון דברים - גם הפקה אלקטרונית, גם שירה, גם ציור דיגיטלי. יש המון מה לעבוד. אין לי כבר זמן לדברים קלילים יותר. פעם חבר דיבר איתי על כך שבזמן הקורונה הוא משחק המון Animal Crossing. הוא לא הבין למה אין לי זמן לדברים כאלה. אני לא הבנתי איך הוא יכול להנות מלשקוע לתוך דברים כאלה. הוא נהנה מזה וזה מספיק לו. אני לא מסוגלת. אין לי כבר את היכולת הזאת. יש לי 3 משימות בחיים ואני כל הזמן חייבת לעבוד בהן.
כן, ברור שאני מקנא באנשים שנמצאים במערכות יחסים בלי שהם יצטרכו להיות משהו גדול ומיוחד. ברור שאני מקנא באנשים שאנשים אוהבים אותם סתם בגלל האופי. הלוואי עלי להיות ככה. באמת שניסיתי. אבל ראיתי שאותי בחיים לא יראו ככה. אני, כאדם עם אופי, לא קיים בשביל אנשים. רק מה שאני עושה. או שאני גיבור על או שאני כלום.
אז אין בעיה. זה ההבדל ביננו. אני אמשיך להשקיע בדברים האלה ולעבוד עד שיקרה משהו. אתן בטח תקימו משפחה ואחרי שנתיים תחיו בחרדות קיומיות על זה שהחיים שלכם נהרסו. ראיתי קצת עולם. החיי המשפחה והרוגע שאתם מחפשים הם חיים אומללים. אני רואה בסניף את האנשים שבאים לקנות חיתולים. אין פה אושר או הנאה. ואולי עכשיו אני במצב פח, אבל יום יבוא - וזה יבוא, כי אני כל יום קמה ועובדת, למרות הדיכאון - ואיהיה במקום אחר.
Maybe it's the twenty-six mile drive from Zip City to Colbert Heights
Keeps my mind clean, gets me through the night
Maybe you're just a destination, a place for me to go
Keeps me from having to deal with my seventeen-year-old mind all alone
Keep your drawers on, girl, it ain't worth the fight
By the time you them I'll be gone
And you'll be right where they fall the rest of your life
- Zip City, Drive-By Truckers
אני זוכר כמה התלהבתי מהשורות האלה, אי שם בגיל 17. אז שהבחורה שהתאהבתי בה קשות יצאה עם איזה חתיך ליצן שלא היה לו מה להציע חוץ מכריזמה. שם, בערך, הבטחתי לעצמי שאני אגיע רחוק יותר ואעשה משהו גדול יותר. התחלתי מאוחר, אבל אני צריך לזכור מה הבטחתי לעצמי אז. נראה לי זה קורה להמון, לא? הלב שלהם נשבר בגלל בחורה, ואין להם לאן לברוח. הרי כפי שכתבתי בפוסט הקודם, לנשים סיסג'נדריות תמיד יש גבר להתכרבל איתו ולנו אין. אז אנחנו הולכים להתאבד על איזה פרויקט.
כי לא, את שם שמגיל 15 נמצאת עם חיי מין בריאים - את בחיים לא תגידי לי אם זאת דרך בריאה להתמודד או לא. לא היית שורדת שנייה בנעליים האלה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
