מאז שסיימתי את התואר דברים נתקעו. ניסיתי להשתקם מהקורונה - שעשתה לי רגרסיה מטורפת. ואז בום, המצב הבטחוני הזה הגיע. המדינה התחרפנה לגמרי. כולם בפאניקה והכל שוב בכאוס. לפעמים לא ברור איך אפשר להתקדם ככה.
אבל צריך כבר. צריך להזיז דברים. אני צריכה להתקשר כבר ליד מכוונת, לבדוק אם יש דרך להשיג קצבת נכות וללכת על זה. למה? ככה, כי אפשר. מדינה שממנת את הדוסים ואת ארגוני השנאה שלהם, שתתן גם לי כסף. מה קרה? בסופו של דבר, לטפל בבריאות נפש יותר חשוב מכך ששובניסטים יכלו לקרוא בתורה. נכון, הרעיונות האלה ירדו מהאופנה, אבל המון רעיונות ירדו מהאופנה. זה כי פתאום יש לבחורות פנטזיות על תלמיד ישיבה. סבבה אחותי, אבל הפנטזיות המיניות שלך וצדק חברתי אלה דברים שונים. ואני לא הולכת ללקק למוסד להט"בפובי רק בגלל שפגשת בחור ישיבה חמוד.
כמה מפגר זה, באמת. כמה המדינה שלנו מאצ'ואיסטית ומסריחה שיש לנו שנאה עזה לכל מי שצריך עזרה. אבל נו, מה אני מבינה? זאת מדינה בה המודל הגברי הוא חייל בקרבי שאיכשהו הרג המון אנשים ויצא בלי צלקות (הלם קרב זה לגברין מזויפים). המודל השני זה תלמיד ישיבה כזה שמתפלל כמה הוא שונא נשים. באמת, חברה למופת. רק סתומות פריווילגיות חושבות מוחקות את התפקיד של דת בבעיות כאן.
לא יצרתי מוזיקה כמו שצריך כבר איזה שבוע. סטרס מטורף. ישנתי כמו חרא. הצלחתי לפחות כן להתאמן. כבר לאט לאט חוזרת לכושר. לא כל יום האימון יוצא מוצלח, אבל אני מתמידה. המצב כבר יותר טוב מלפני איזה חודש-חודשיים. להתמיד זה יותר קשה מלהתאמץ פעם אחת, וזה מה שחשוב. אתמול כשהלכתי לחדר כושר הייתי עייפה פצצות. הרגליים כאבו. כמעט עשיתי אחורה פנה. אמרתי לעצמי אבל שאעשה את המינימום - אגיע, אעלה על ההליכון, ואראה ומה יקרה. בסוף רצתי די סבבה.
גם אחרי שבוע-שבוע וחצי שלא שרתי חזרתי לזה, ואני בערך באותה רמה. אין רגרסיה למרות ההפסקה. אז בסדר, קורה. גם המון זמן לא ישבתי על הפקה אלקטרונית. זה לא אומר שאיבדתי את זה. לפעמים דברים כאלה קורים, אבל אני לא אעצור. שום דבר לא יעצור אותי.
אנשים אחרים לא יבינו את המלחמה היומית שיש לי בראש. זה קצת כמו התגובות בפוסט הקודם, שהגיע מנשים שאני בספק שהן התמודדו עם בדידות כזאת או חוויה כזאת. אני לא יודעת מה זה 'לאהוב את עצמי'. אני לא יודעת מה זה להנות רק מזה שאני קיימת. אני לא יודעת מה זה לחשוב שאני מספיק טובה וזהו. זאת מלחמה יום-יומית. אני מרגישה דברים? כן, אבל הדיכאון מנסה להרוג. למות זה סבבה, אבל כל עוד אני חיה אני בקרב נצחי לא לחזור לשם.
כל מי שאומר לי דברים שיכולים להחזיר אותי לשם, הוא אויב. אני אמשיך להישאר חשדנית לביקורת. כשאתה כל יום עם דיכאון, כשכבר עברת המון אלימות והתעללות מאנשים, אי אפשר לקחת כל ביקורת כסבבה. אי אפשר לדעת אם האדם הזה הוא פשוט מנסה לרמוס אותך וחושב שאתה קרבן שקל להתנפל עליו. חשדהו וכבדהו.
יש היום משמרת וישנתי כמו פח אשפה. מקווה שיעבור חלק. אולי שיהיה איזו אזעקה ואנשים יחזרו לבתים. אין לי כוח כבר לבומרים בגיל ה-45.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
