כן, אני יודעת מה תגידו. אני מכירה כבר את התשובות. אני מכירה את ה'גברים בנו את המערכת' (איזה גברים? הסכיזופרנים, הומלסים, אוטיסטים?). אני מכירה את הפחדים שלכן ואת הכל. שמעתי את זה.
עדיין, זה לא אותו דיכאון.
הפסיכולוגית שלי כל הזמן שואלת אותי למה אני מתעסק בחיצוניות. למה אני תמיד מדברת על בעיות שנמצאות 'בחוץ', על המצב הפוליטי, מערכות בריאות הנפש, סטיגמות חברתיות, מה אנשים חושבים עלי וכו'. זה כי ברגע שאני יוצאת מהחדר שלה, הבעיות עדיין איתי. הן לא יעלמו. הבעיות לא נפתרות רק בתוך החדר. אני לא נמצאת בדיסוננס קוגניטיבי, בו החיים שלי טובים אבל אני בדיכאון.
ברגע שאני יוצאת מהחדר שלה, אני שוב לבד בעולם. אני שוב מרגישה ובדדה, בלתי נראת, חיה במדינה דתית-קיצונית וטרנספובית. אין לי בועה. אין לי מקום לברוח אליו. אני לבד. אנשים לא שמים לב אלי. אנשים לא מתענינים. לאף אחד לא אכפת. אני לא אובייקט שאנשים מביעים רצון כלפיו.
אתן לא ככה. אתן מגיל 16 במערכות יחסים, ואז יש ריבאונד ואז יש סטוץ ואז יש עוד מערכת יחסים. אתן לא יודעות מה זה. אתן לא יכולות להשוות שנים של רווקות ל-4 מערכות יחסים. זה לא אותה ליגה. אתן יודעות שמישהו ירצה לגעת בכן, מישהו יסתכל עליכן וירצה את הנוכחות שלכן.
לא, אל תדברו איתי על אונס. אני מכירה את זה. החוויה שלי של האונס זאת גם החוויה היחידה בה הרגשתי שרוצים אותי. בעולם שלי, אין הפרדה בין הדברים. הפעם היחידה שרצו אותי זאת הפעם ההיא שאנסו אותי. אני לא מכירה אחרת. אני לא מכירה אפשרות אחרת אפילו. העולם כל-כך לא רוצה אותי שבאיזהשהו מקום, האונס הפך לזכרון טוב. הנה, לשם שינוי רצו אותי בשביל משהו. לשם שינוי אני לא צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן.
אתן לא יודעות מה זה. לכן יש את הבועה לברוח אליו. לכן מביעים יותר חום ודאגה מאשר לנו. כשיש בלאגן בטחוני ופוליטי, העול הוא עלינו שנולדו כגברים. מאיתנו מצפים להיות לוחמים וגיבורים. לכן מותר להביע חולשה. אתן אולי תתגייסו, אבל לא תתאמצו כמונו. לא יצפו ממכן, אפילו יעזרו לכן. לנו אין את זה. תקראו פעם אחת על הלומי קרב.
תקראו איך הם מרגישים, איך הם תופסים את החברה ואת הבעיות הנפשיות שלהם. כשאתן מדברות על עזרה הדדית וחשיבות על רגשות, אתן עושות את זה ממעמד פריווילגי. זה כי העולם מגיב אליכם ברצינות. אתן עושות את מצעד השרמוטות ומתגאות ותומכות אחת בשנייה, ויודעות שאולי יהיו כמה גברים שגם יצטרפו לעזור. אף אחד לא עושה את זה להלומי קרב. הם תופסים את עצמם כבודדים, כתמיד במלחמה. רובם גרושים.
תפסיקו לספר לי שסקס ורומנטיקה זה לא חשוב. תגידו את זה לחבר שלכן. אל תבכו לי על ניצול מיני. תסתכלו רגע איך אתן מדברות על מערכות היחסים שלכן. כל הזמן אתן מספרות לי שזה לא חשוב, לא קשור לבריאות הנפש, שזה לא עוזר - אבל איכשהו אתן לא יכולות לחיות בלי זה. לכו תגידו לחבר שלכן שכל האהבה והחום שהוא מספק זה כלום. הייתן מוכנות לשמוע את זה מחבר שלכן? שהאהבה שלכן אליו היא כלום? או שאולי אתן כן רוצות לשמוע את זה, כי אז אתן תרגישו שהוא גברגברגבר. אולי התפיסה שלכן של מערכות יחסים היא הרעל האמיתי.
אבל מול מדע אתן לא יכולות להתווכח. מצטערת, אבל בני אדם הם יצורים חברתיים. תינוקות מתים אם הם לא מקבלים חום ואהבה. אז זה שאתן גדלות בסביבה בה אתן רגילות לקבל סוג של חום, רגילות שרוצים אתכן - אתן לא מתמודדות עם אותו דיכאון. אני לא יודעת מה זה הנאה. אני לא יודעת מה זה חום גוף. אני לא יודעת מה זה עונג. 'סטנדרט היופי' בשבילי הוא לא קיים במדיה, הוא קיים במציאות. אני לא בחורה שמנה עם בן זוג שמדוכאת שאין שמנות בפרסומות לקאסטרו. אני אדם שבחיים לא הביעו רצון לגעת בו.
זה לא אותו דיכאון. לכן יש כלים שלי אין. אתן לא לבד. אני כן. תפסיקו להשוות. תפסיקו לספר לי כמה קשה לכן. לכן יש למי לפנות שקשה. לי אין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
