Soft Trees Break the Fall

מצד אחד, נולדנו גברים. נולדנו בגוף של גבר. אי אפשר להכחיש את זה. האיברים שם. היצירת טסטוסטרון טבעית שם. אנחנו צריכות אמצעים מיוחדים כדי לעשות מעבר, והוא אף פעם לא באמת מושלם.

מצד שני, שאני נכנסת למרחבים של הטרנסיות, זה לא מרגיש כמו מרחבים של גברים. צורת הדיבור, ההתנסחות, התמיכה - זה כל-כך רחוק מגברים. זה אפילו לא דומה למרחבים של גברים טרנס. יש שם איזו עדינות, איזו חום, מעין חיבה משותפת אחד לשני. זה לא כמו לדבר עם גברים. זה לא דומה בכלל למרחבי תמיכה של גברים. הגישה היא כל-כך שונה.

אני לא יודעת איך לתאר את זה מעבר לרוך. טרנסיות פשוט מדברות וחושבות בצורה יותר... רכה, אמפתית, עדינה. הן מגיבות אחת לשנייה בצורה שונה כל-כך מאיך שאנשים מגיבים לי במציאות. במציאות, שבה רואים בי בגבר, אני עדיין ה'אדם קשוח חזק'. גם הידידות, עם כל זיוני השכל הפמיניסטיים שלהם על כך שהן 'בעד שגברים ידברו על רגשות', עדיין מצפות לגבר חזק. הן עדיין עסוקות בלהעביר עלי ביקורת ולראות איפה אני דפוקה. השיח כל-כך שכלתני.

אצל הטרנסיות יש את זה הרבה פחות. יש הרבה יותר הפגנת חולשה. אין ניסיון להיראות חזק. יש התלהבות מכל מיני דברים קטנים. זה כל-כך הרבה יותר דומה לאיך שאני רואה נשים מדברות אחת עם השנייה. זה כמעט אותו דבר. תמיד קינאתי בחום הזה שאני רואה ידידות מראות אחת לשניה, או לבני זוג שלהם. כאדם שנולד כגבר, בחיים לא קיבלתי באמת יחס חם. נשים לא מודעות בכלל למה שאנחנו עוברים. גם אלה שחושבות שהן חלק ממאבק פמיניסטי, פשוט מראות חיבה לגברים שנולדו חתיכים או גברים שנראים כמו בני 10. הן לא מסוגלות להמשיך להתייחס לשאר הגברים בחיים שלהם ככה. הן עדיין שיפוטיות.

באמת, זה כל כך מוזר. הופתעתי כמה נוח היה לי שם. כמה טרנסיות שדיברתי איתן אמרו לי גם שבכתיבה אני יותר עוברת כאישה מגבר. זה פשוט... אחר. הכי כואב זה לדעת מה חסר לי. זה לדעת שמחוץ לפורומים האלה, אין לי בעולם יחס כזה. אני כלום, בלתי נראת, שום דבר. לאף אחד לא אכפת ממני כבנאדם. אני רשימה של הישגים, ועד שאלה לא הישגים מרשימים - לאף אחד לא אכפת. אין אוכלוסיה יותר פריווילגית מנשים במעמד הביניים שמגיל 15 יש להן בני זוג. באמת, זה מביך - אתן לא יודעות מה זה לגדול בלי תמיכה. אתן לא יודעות מה זה שאין לכן את המקום לברוח אליו ולקבל קצת חום ואהבה. אתן לא יודעות מה זה התחושה שאף אחד לא יכול להסתכל בכם כבנאדם באמת. חבל שעם כל התמיכה שאתן מקבלות, אתן לא מסוגלות להתייחס ככה לאחרים.

ואם כבר מדברים על זה - בחיים, בחיים, בחיים לא הייתן מקבלות יחס כזה מגבר. הסינונים, ההערות הפוגעניות, ההתעלמויות. אתן כל-כך יודעות להעביר ביקורת על כל דבר קטן. זה תוך-כדי שאתן מתייחסות בהתעלמות וסינון לרוב האנשים חוץ מלקומץ חתיכים. לא פלא שהמון גברים גדלים להיות אגריסיבים ותוקפניים. בלי זה, לא שמים לב אלינו. או שאתה גיבור, או שאתה נבל. ולא - סתומות שמפנטזות על 'חבר בקרבי' כנראה לא יחזיקו לך את היד שאתה בהתקף פוסט טראומה ונזכר בגופות מהמלחמה. הן בטח יספרו איך זה פוגע בהן, או יתעצבנו עליך למה אתה מדבר על זה.