מכה אפורה.

אני עובדת בשקט, וטוב, כל יום.

עד הלילה, כל יום.

ואני בסדר, נראה ככה,

יש לי יום אחד לעשות את כל מה שצריך,

לסדר לתקן להחליף להתלהב וכו.

וזה מעט, כל כך מעט. 

אני רוצה חופש ואין לי זמן לזה.

אני רוצה עוד שעות, אני רוצה עוד ימים לשבוע,

אני מתחילה לאבד את זה.

לעבוד זה קשה. כוסעומו.

אז.

אתה עוד כאן.

זה מוזר לי.

מאד.

אל תלך אבל,

בבקשה.

"אתה... נפרד ממני?"
הוא מהנהן. לא מביט בה.

"למה? מה עשיתי לך? אני לא מבינה..."
"זאת לא את!" הוא כמעט צועק, הדמעה הראשונה יורדת.

"זאת לא את" הוא אומר בשקט. לא מביט בה.

"אני לא מבינה. הכל היה *טוב*" היא לוחשת.

"אני אוהב אותך!. זה לא זה... זה לא.. אוף. אני מרגיש כל כך רע עם זה" הוא בוכה.

"אז למה? פשוט למה?"
"כי אני לא יכול יותר להרגיש כאילו אני חסר תועלת בשבילך, אני לא יכול יותר עם זה. אני מצטער"
"זה סופי?"
הוא מהנהן.

הוא מחבק אותה
"אל תיגע בי. זה הפריע לך כל כך הרבה זמן, וכאילו, לא אמרת כלום? ואתה פשוט מוותר? אבל לזיין אותי על הבוקר לא הזיז לך אה?"

"אני מצטער."

"אתה באמת עוזב אותי, כי.. למה, בעצם? למה אתה מרגיש חסר תועלת? כאילו, אני יכולה לשנות את זה. אני אשנה את זה. אני לא רוצה לוותר עליך."
"כי את כל הזמן אומרת כמה רע לך, ואני פשוט מרגיש שאני לא יכול לעשות כלום בשביל לשפר את זה. וזה קשה"
"מה.. אנחנו יכולים לפתור את זה. כאילו , אם אתה רוצה."
"אני רוצה. אני אוהב אותך."
"אז.. למה.. פרידה?"
"אני לא יודע. אני מצטער. אני לא יודע."

כי ימי חמישי זה אח.