מכה אפורה.

מצד אחד, ומהצד השני נראה שכבר לקחתי אותה.

(או שאני יכולה לכתוב רק כשאני אצל ההורים כי המקלדת של המחשב הולכת פעם בשבוע בערך)

אני רוצה "הביתה" לשם שינוי, אני רוצה להישאר פה, שבועות, אולי, אפילו.

אני רוצה להיות לבד, אני רוצה לוותר על הכל. אני לא רוצה לטוס לחו"ל,

אני לא רוצה לראות את צ"ק,

אני לא רוצה כלום.

אני רוצה להיות לבד.

(היוש נפילה. מה קורה. הרבה זמן לא היית פה, התגעגעת? אני לא כל כך.)

אני רוצה לצאת מהבועה הזאת של אוף כוסעמק רע לי. ואני כבר לא בטוחה איך.

נשברתי, ורע לי. ואפילו צ"ק כבר לא רוצה לגעת בי. 

ג'יזס, לאן הולכים עכשיו.

-

"אני לא בודד מרטין, אני עצוב" אמר קרין החדשות לחברו הטוב שנח על הספה

"אתה לא מבין, אתה כנראה לעולם לא תבין, כשאתה רוצה מישהי אתה פשוט משיג, אני? אני צריך להילחם עליה בשיניים,

ואחרי שאני נלחם עליה, אני נלחם נגדה. אני לא יודע למה מרטין! זה פשוט קורה. אתה מבין? ואז כשאני מנצח, אני משתעמם."
קרין החדשות צעק.

"זה למה היא הייתה כל כך מושלמת, כי היא נלחמה בי. היא הייתה נבונה, והיא הייתה מושלמת. והיא לא שעממה אותי לרגע.

אני לא בודד מרטין. אני עצוב. אני אכול געגועים למשהו שלעולם לא יחזור. וששום דבר לא ישתווה אליו.
אני לא בודד. אני אומלל. ואני מדבר אל חתול כאילו הוא מבין מילה ממה שאני אומר. אני אומר לך מרטין, אני מדבר אל חתול!!!,

אה, רגע. אתה החתול.

אני לא בודד מרטין, אני עצוב אומלל וטיפש"

בכה קריין החדשות אל תוך הלילה.