מכה אפורה.

"הנה הוא שוב פעם!"

"איזה מוזר הוא!""שמעתם על השריפה?ש-" "שקט! אל תדבר על זה. !"

 הוא התהלך מולם בשקט. הצלקות על פניו הסגירו כוויות עדינות מלפני לא יותר מחודשיים. עיניו נראו כעיניי מי שאמפתיה כבר מזמן אין בו. ציפורניו ארוכות ומטופחות נראו כאילו היו יכולות לתלוש וריד מהמקום בלי הרבה מאמץ. צעדיו היו שקטים ומהוססים , איטיים ורגועים, הוא נראה טרוד ובאותו הזמן כאילו אין דבר העובר בראשו. הוא עבר את קבוצת הנערים שבהו בו ונכנס בדלת האדומה שבתחילת המסדרון. הוא ידע שהם לא ייכנסו אחריו.

"הוא פסיכי!" קול לחש לאחר."כל הזמן לבד, אף פעם לא מרים את הראש מהספרים שלו" ענה קול בשקט.

"כל הספרים המוזרים שלו עם הציורים המלחיצים. קשה לו לקרוא דמדומים או משהו?" לחשה מישהי 

"אני לא מבין מי חתם על הטפסי שחרור שלו. הבן אדם פסיכופת!" אמר אחד הנערים.

"כן.. אין סיכוי בעולם שהבחור הזה נורמאלי."

 "שמעתי שהוא מדבר רק עם המרצים שלו כי אף אחד לא מוכן להתקרב אליו."

"שמעת ככה? אני ראיתי את זה ! חלק מהמרצים גם לא מוכנים לדבר איתו.

חושבים שהוא חולה נפש. ובצדק! אחרי אותה פעם עם גב' פליישר..""

אני עוד זוכר את הפנים שלה כאילו זה היה אתמול. וואו. זה היה יום מצחיק""

שמע, אחרי השריפה..."

"אל תדבר על זה !" 

הגיעה השעה שמונה וחצי. כל אחד מהם הלך לשיעור שלו מלבד שני נערים שהמרצה שלהם לא הגיע והתיישבו בקצה המסדרון.

"רוני, אתה יודע על זה משהו?"

"בדיוק כמוך. מה שקרה בקיץ, השריפה.. אני לא יודע. אני באמת לא יודע"

"היית החבר הכי טוב שלו, הוא לא סיפר לך כלום? לפני? אחרי? שום דבר? אתה בטוח יודע משהו!"

"עומר, אני יודע בדיוק כמוך על מה שהיה בקיץ." ענה הנער בעודו מסיט קבוצת שיער שחורה מעיניו."אני יודע שהוא השתגע עוד לפני הקיץ. אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך חמור."

"נפגשת איתו מאז?" 

"כן. נפגשנו כמה פעמים, הוא הביא לי ספר של איזה סופר מד"ב מלחיץ כזה."

.הנער השני הסיט את השיער האדום מעיניו התכולות וניסה לסדר את העגיל שעל השפה שלו.

"הוא בילה באשפוז הזה יותר מדי זמן. חזר חיוור והציפורניים האלה! נשבע לך שיום אחד הוא ייתלוש את הריאות שלי מהמקום."  .

"חחחח זה מה שמפחיד אותך? אליך הוא לא ייתקרב בכל מקרה. הוא בטח יפחד מהשיער והעגילים הרבה יותר ממה שאתה פוחד מהציפורניים שלו." ענה הנער בעל השיער השחור באותו צחוק מתגלגל.

"צודק. האמת, היה ברור שזה מה שייקרה, ההכי שקטים תמיד הכי מסוכנים"

"מים שקטים חודרים עמוק וכל הזין הזה." הוא אמר

, הוא כתב לי משם מכתבים, כל מיני סיפורים קצרים שהוא כתב, שירים, מחזות, בשביל חלק אפילו קניתי מילון."

"מה היה כתוב בהם?"

"לא דברים מיוחדים, שטויות על אהבה נכזבת,על אהבה לא נכזבת, על חברות, ובמכתבים האחרונים כל מה שהיה כתוב זה "I miss the duck"

"אני מתגעגע לברווז?""כן. גם לי זה היה מוזר."

 "אתה חושב שהוא יהרוג מישהו?" הנער בעל העגילים נראה מוטרד לפתע.

"אני לא יודע, הוא פשוט מוזר. ראית אותו מסתובב כאן, המבט הקר בעיניים שנראה כאילו הוא מדמיין את כולנו נשרפים. לא יוצר קשר עין, לא מדבר, נעול בתוך העולם הפסיכוטי שלו" סיכם הנער שהמשיך לנסות לסדר את שיערו.

הדלת נטרקה מאחוריהם.

"אז מה, אתה ככה הרבה?" שאלה הבחורה המתולתלת.

היא בטח חדשה כאן, לא הספיקה להטביע את הראש שלה ברכילויות.

"מה זה ככה?" ענה הנער. לרוב היה שמו סאם, לאחרונה, היה שמו "פסיכי"

 "מתבודד, אנטיפת, חסר כח. אני יכולה להמשיך עוד הרבה"

הנער הביט בה והנהן באיטיות

."חבל." ענתה הנערה המתולתלת. ועיניה התכולות נצצו בכאב

. "אני שירלי, דרך אגב, אני גרה איפה שהיה הבית שנשרף בקיץ"

"אה. אני סאם" ענה בקול שהסגיר שדבריה עניינו אותו כקליפת השום.

"למה את כאן?" הוא שאל

.האור שנכנס מהחלון האיר את הצלקות של הנער בעדינות,האור נתן לעיניו תחושה שהם ראו יותר מדי ומדחיקות יותר מדי ותחת מבטן הרגישה הנערה כאילו היא נחקרת בשיטת העינויים הקשה ביותר.

"זה הבית ספר היחידי באיזור, זה לא ש-"

"לא." הוא קטע אותה ובקולו נשמע לחץ וזעם.

"למה את כאן, בחדר הזה. אך אחד לא ישב בחדר הזה חוץ ממני אף פעם."

הם יודעים שזה החדר שלי. הם יודעים לא להיכנס לכאן, אז למה?. הוא חשב בעודו מביט בה בעיניו חסרות החיים עד שהרגישה מחוייבת להזיז את מבטה.

"אה. כמה ילדים מהכיתה שלי התערבו בינהם כמה זמן אני יכולה לדבר איתך בלי שתפגע בי או משהו כזה" היא אמרה. מבטה מושפל לרצפה וקולה חלוש  

"אה. טוב, את יכולה להגיד להם ששרדת שעה. אני מקווה שהם ייתפעלו מההשגים שלך. להתראות שירלי מהבית שנשרף"הוא אמר והתחיל ללכת.

הוא סגר את הדלת האדומה מאחוריו והתחיל ללכת. הוא חשב על הברווז, הברווז שאחיו הגדול בנה על גג בית הספר יחד עם החברה שלו. הוא היה יושב שם וקורא עד שגילו גם את המקום הזה והתחילו לזרוק עליו דברים ולהציק לו, מאז הוא יושב בחדר האדום. לשם אף אחד לא מעיז להיכנס.

השמש שקעה ובחושך הוא היה כמעט בלתי נראה, צעדיו היו שקטים משל חתול ותנועותיו עדינות וחלקות.הוא נכנס אל תוך הבית. הבית הגדול המדי והריק מדי, במיוחד אחרי שאחיו הגדול נהרג בשריפה.הבית שנצבע מחדש בצבע לבן ועל הקירות היו תלויות תמונות שהסתירו פגמים שיצרה השריפה נתן תחושה של מבוך.

בכל צעד במדרגות הוא הרגיש את הכעס גואה בתוכו כטורף המתבונן על קורבנותיו.כשהגיע אל הקומה השנייה הוא נעצר ונכנס לחדר של אחותו הקטנה, הוא הביט בה ארוכות.

שיערה הארוך נשפך מכתפיה וכיסה כמעט את כולה, עיני השקד שלה עצומות בשלווה.

הוא קיווה שאם היא חולמת עכשיו, שחלומותיה יהיו על ארצות מלאות בממתקים וקוסמים ושלעולם לא תצטרך להתעורר.

היא התיישבה על המיטה וקראה לו "סאם! סאם, תספר לי סיפור" 

"טוב." הוא חייך.

"היה הייתה פעם ממלכה קסומה, עם נסיכה יפהייפיה.

לנסיכה היה ליצן חצר שתמיד ידע איך להצחיק אותה, הוא היה חברותי וחייכן.

אך יום אחד חזר ליצן החצר עצוב מאחד המסעות שלו, איש לא ידע למה.

שרי המטבח אמרו שזה בגלל שגילה שהוא לא מצחיק, לעומת זאת שרי האוצר אמרו שזה בגלל שהיה מאוהב בנסיכה אך ידע שאין סיכוי שזה יתממש.

שמועות מרושעות הופצו בממלכה כאילו היו פרעושים, אך למרות השמועות היה חוזר כל יום לממלכה בכדי להצחיק את הנסיכה שכל כך העריץ.

הוא עשה זאת בנאמנות ואדיקות למרות שכל שר ואיכר בממלכה בזו לו. הוא לא היה מוכן לוותר על שמחת הנסיכה שלו, גם אם זה עלה לו בשמחתו.

הוא סמך על הנסיכה והאמין שהיא רואה במעשיו מעשים אמיצים ונאמנים ושהיא מעריכה אותו על כך.

וכך היה במשך חמישה חודשי חורף ארוכים, עד שיום אחד בעודו מתהלך בטירה שמע ליצן החצר את הנסיכה צוחקת עליו עם אחיה הנסיך.

 הוא רץ החוצה מושפל ומסכן.

הנסיכה שראתה אותו בזוית העין רצה אחריו והסבירה לו שלא התכוונה לפגוע בו, אך זה היה מאוחר מדי. לבו נשבר ואמונו בה נהרס.  הוא נשבע שלעולם לא יחזור לממלכה.אך-"

"סאם.."

"כן?"

"שמעתי ילדים מדברים עליך היום בבית ספר..." היא אמרה ומיד אחר כך נרדמה.

" לא גם את... רק לא את."

זעם עלה מבטנו ומילא את גופו.

ידיו התכווצו לאגרופים והוא לא ראה מעבר לכעס שהכה בו

.הוא עלה לחדרו וטרק אחריו את הדלת. בחלון המערבי היה ניתן לראות את הים, שטוח ורגוע

.הוא התיישב על המיטה, מוציא זוג מספריים מהשידה שלידה וגזז את ציפורניו.

הוא אסף את שיערו בגומייה לבנה,

מה שחשף צלקות מרובות באיזור אוזניו.

מתוך אחת המגירות הוא שלף דף לבן ועט כחול.

למרות שלמד כתיבה הוא החליט שלא להכביד במילות פרידה רבות,

הוא הניח את העט על הדף ובעדינות כתב

"ילדים הם עם אכזר. והבדידות אינה חברה של איש"

מהמגירה שמתחת למיטה שלו הוא שלף את האקדח, וירה ירייה אחת

."זה נגמר" 

הוא לחש לפני שהכדור הכה בראשו.