מכה אפורה.

עוד לא שלחתי את המכתב. המכתב שמסגיר את הכל, את המחשבות הכי כמוסות ונוראיות שהיו לי בראש,

את החשק לעשות משהו חדש ושונה, משהו אחר, משהו שיישבור את השגרה והשיעמום הזה.

משהו קצת אסור. אבל אתה לעולם לא תדע, כי בחיים אני לא אשלח את זה, ככה זה נראה מפה לפחות.

המילים נערמות, אחת אחרי השנייה בדיו שחור כמו לילה.

אתה ודאי לא תרגיש, לא תדע, לא תשים לב. כמו בפעם הקודמת שזה קרה, וזאת שלפניה,

אתה בטח תתעלם בלי שתדע.

תמיד חייב לאמלל אותי, לשחק בי כמו צעצוע ישן שאין לך בו צורך אבל אתה לא מסוגל לזרוק.

פחד חותך עמוק מחרבות, והצלקות שהוא משאיר אף פעם לא מחלימות, לא אצלי לפחות.

אתה זז לאט יותר ממה שנדמה לך, אתה נוגע לא נוגע וזה כואב.

אתה חושב שאתה כל יכול, ובכן, אתה לא. אתה חלש ומסכן ועלוב ופתטי. אבל מי אני שאדבר,

זה לא שאני חזקה יותר ממך. זה לא שאני יודעת יותר טוב ממי שהיית אז.
זה לא .. זה לא ש..

זה לא שאפשר לגשר את הפערים שנוצרו בינינו. וחבל, כי בסה"כ אני מתגעגעת רוב הזמן,

בסה"כ אני בוכה כמעט כל יום כי אני כל כך בודדה.

וזה לא שאתה חסר לי, כאילו, לא רק אתה. אתה אחד מהם, הייתי רוצה שתהיה שם,

כידיד אבל, זה יספיק, יותר מזה יהיה מיותר נורא.

הייתי רוצה שיישבר לך הלב כמו ששלי נשבר.  הלואי שתביט כל יום בתמונה המחייכת שלי וזה ייגרום לך למות מבפנים.

הלוואי שהראש שלך יהיה מלא בתמונות שלנו, שלא שוות יותר כלום, כמו ששלי היה.
אבל המילים נערמות על הדף, בדיו שחור משחור, שחור מנוצות עורב, שחור מן הלילה.
נערמות מבלי להישלח, מבלי לומר דבר, מבלי להזכיר שמות, מבלי שאף אחד יידע על מי אני מדברת.

אבל על מי אני עובדת? הרי מי שמכיר אותי מספיק וקורא את זה יודע לבד כבר על מי זה מדבר.

(שבירת קיר רביעי ברבאק. רגע, יש כאלה במכתבים?)

 הפחד מבדידות, החוסר יכולת להתמודד איתה, הזמן שלא זז והחלומות שלא מניחים לי,

חיכיתי לך. במשך שנה. חשבתי שזזתי אבל עמדתי במקום.
נשארתי לא לישון בתקווה שאולי תבוא ומתוך חרדה שלא אוכל לפתוח את הדלת ואפספס אותך.
ישנתי על ספה כי המיטה שלי הייתה יותר מדי ממך, כשבכלל חשבתי שאני אוכל להירדם.
אבל זה לא שהסיוטים לא היו שם, זה לא שהם לא דפקו לי על הדלת והזכירו כל יום שלעולם לא תהיה פה שוב.
שכחתי כבר איך נראות העיניים שלי בלי הפס השחור מתחת, בלי הנפיחות הבלתי נגמרת, אבל אז התחיל החופש, לאט לאט,

ושוב נשברתי, ורק נשברתי, במשך שנתיים לא חוויתי כלום חוץ מכאב בזמן שאתה זיינת ונהנית, אבל עכשיו זה הפוך.
עכשיו, עכשיו אני מנצחת במשחק הזה, במשחק הזה שכל הזמן רץ בינינו, פתאום אף אחת לא מסתכלת עליך בכלל, אף אחת לא יורקת לכיוון שלך.

עכשיו אתה זה שסובל מבדידות בלילה, כמעט כמו שאני.

עכשיו אתה זה שמת מבפנים, בזמן שאצלי הכל בסדר.

הרבה זמן רציתי לשלוח את זה, אבל הפחד חתך עמוק יותר מכל דבר אחר.

דיו שחור על דף לבן.

דיו שחור כמו לילה.

אל תדאג, אני עוד כאן. אם תבוא לדפוק בלילה.

#מוזה