מכה אפורה.

"אתה לא יודע איך זה!" היא הטיחה. שיערה הגלי התנדנד מצב אחד לצד השני. אנשים מביטים בה, מהרהרים, וממשיכים ללכת.
"אתה לעולם לא תבין. לעולם לא. אתה מכונה, מכונה שפועלת על שומן וחלבונים." היא דוחפת אותו עם הידיים.
שלוש בחורות עוברות מולה, מתלחששות בינהן. חושבות שהוא כנראה בגד בה, או נפרד ממנה. הן לא יודעות ששום דבר לא באמת קרה.

"אתה לא יודע איך זה להתקרב למישהו כמוך, כמה זה מרגש ומפחיד באותו הזמן. גם לעולם לא יהיה לך אכפת. אין עוד אנשים כמוך בעולם הזה ואתה מבין את זה. אז אתה נותן לעצמך להתנהג ככה." 

לגבר שעומד מולה בדיוק מלאו 28 שנים. 28 שנים של בדידות וכאב אותן ידע שאיש לא יוכל לרפא, שאיש לא יוכל להשכיח ממנו.

עיניו הצהובות ירוקות נצצו, אך אף דמעה לא עמדה לרדת. שנים שהוא חיכה לרגע הזה, לרגע בו הכל ייתפוצץ וייעלם. 

שמו היה אלן. הוא לא היה אדם רע, הוא מעולם לא גנב, מעולם לא בגד, מעולם לא שבר לב של בחורה. 

הוא היה מושלם בצורה כזו או אחרת. אבל חסר רגשות. חסר רגשות עד כדי כך שלוויות נראו לו רלוונטיות רק אם הקורבן עניין אותו בדרך כזו או אחרת.

הוא היה כל כך חסר רגשות שהוא יכל להבין אנשים סביבו בצורה הכי טובה שאפשר.

"אני לפעמים לא יודעת אם אתה בכלל מקשיב או מבין אותי. לפעמים נדמה שהדבר היחידי שיש בראש שלך זה אויר. כי אתה פשוט כל כך ריק!"

הוא הביט בה במבט מרחם. הוא לא כעס ולא נעלב, למעשה, הוא לא הרגיש דבר מלבד חמלה. הוא ידע שהאישה הזאת תלך בקרוב ותשכח ממנו,

אבל היא לא ידעה שהוא מעולם לא זכר אותה. הוא לא יודע את השם שלה, הוא אפילו לא מרגיש מבוכה על כך, זה נראה לו לגיטימי.

שנתיים יחד, והשם שלה מעולם לא עניין אותו.

הוא החזיק לה את הידיים ודיבר, אבל אף מילה ממה שאמר לא הייתה בעלת משמעות. הוא לא התכוון לכך שהוא מצטער, הוא לא התכוון לכך שהוא לא ייסלח לעצמו על איך שהוא גרם לה להרגיש, הוא לא התכוון לזה. המשפט היחידי שהתכוון אליו היה שהיא , לטובתה, צריכה למצוא מישהו אחר, מישהו שיתאים לה.

הוא הניח את הידיים שלה לצד הגוף שלה והתחיל ללכת, מרגיש כמו ילד שמאבד את הבובה שלו.

"במה אני אשחק עכשיו?"

הוא לחש לעצמו, נזכר בפנים הקפואות הצרובות בזכרונו ונעלם בתוך הערפל

מחייך כאילו יכל להרגיש שמחה.