מכה אפורה.

פסיכיאטריה צדדית.

אם היית מביט בה מהצד היית ודאי חושב שהיא לעולם אינה משנה את צורת ישיבתה.

אם היית מביט בה מהצד היית ודאי מנסה להיכנס לתוך קו מחשבתה ולהבין מה עובר בו.

היית מנסה לקרוא את עיניה ולקרוא את מבטה ודרך כך לפתוח בשיחה קלה שממנה לא ייצא כלום אבל תגרום לך להתמלא מבפנים.

אבל היא לא הייתה מהבחורות שמסתכלים עליהן מהצד, היא לא הייתה מהבחורות ששמים לב שהן נמצאות בצד בכלל. היה לה שיער רגיל, עם תספורת רגילה. ציפורניים רגילות , איפור רגיל, תווי פניה היו רגילים בצורה בנאלית עד כדי שיעמום.

אם היית מביט בה מהצד ודאי היית מוקסם מתזוזתה המגושמת והעדינה, אך אתה כבר ממזמן אינך מביט לצדדים. כל מה שאתה עוד עושה זה לעבור מולן ולהשאיר מאחוריך שובל של תקווה מרה ריקה ושברון לב.

אתה כל כך ריק בפנים שאתה פשוט שואב הכל פנימה, אתה כמו ספוג, כל אדם שמוכן לשתף אותך בעולם שלו הוא מבחינתך כמושיע ומציל לנפש הפצועה שלך.

כל פעם שמישהו היה מוכן לתת לך הצצה לרגשות שלו אתה מיד היית "סופג" אותן לתוכך, מקווה שזה יהווה תחליף מספיק חזק לעובדה שאתה אינך מסוגל עוד להרגיש דבר.

זו הייתה הסיבה העיקרית ללמה אנשים כל כך אהבו לדבר איתך, כי באופן אוטומטי אחרי שיחה איתך הם הרגישו "הקלה", הם לא ידעו למה אבל הם

אהבו להרגיש נקיים פתאום. הם הקיפו את עצמם בך, בנשמה הגוססת שלך, בלי להבין שאתה בעצם סופג וחי את הרגשות שלהם באופן הכי טהור שרגש יכול להופיע בו. 

זה למה היא אהבה כל כך לדבר איתך, כי היא ידעה שאתה יכולת להיכנס לתוך העולם שלה ולהבין אותה באופן הכי נקי והכי אמיתי. זה למה כשהתפטרת מהעיתון הם כל כך רצו להעסיק אותך. הם לא חשבו שזה מה שייקרה לך.

אף אחד לא ראה את זה בא.אף אחד חוץ ממנה. 

19.6 – 21.7

הוא לבש חולצה אדומה מכופתרת שהבליטה את שרירי גופו העליון ומכנסיים שחורות צמודות. שעון הכיס שלו הונח בקביעות בכיסו הימני וניתלה בעדינות

בעזרת שרשרת כסף דקה לאחד מחיבורי החגורה שלו.

הוא נע בתזזיתיות ועיניו תרו אחר דבר מה אותו חיפש בשנים האחרונות. 

העיר נראתה זוהרת, כאילו יצאה מתוך סט צילומים של סרט הוליוודי עשיר תקציב. 

הגברים ברחובות היו יפים בצורה לא רגילה, תווי הפנים שלהם היו נעימות לכל מי שהיה מסתכל, שיערם היה תמיד בריא ומטופח. הנשים ברחובות היו

צעירות וחושניות. לא היה שמץ של שומן מיותר בגופן ועדיין הן לא היו רזות מדי. אך מאחר וכולן נראו כל כך טוב בבלטון זה לא ריגש את המקומיים

בכלל.

הטיילת נראתה כמו ציור שמן ישן בצבעים בהירים. הים הכחול שנמתח לאורך כל הרחוב יחד עם צבעי הזהב של החול יצרו הרגשה מרגיעה, שדרת העצים

הארוכה וגווניה האדמדמים – ירוקים נתנו לתמונה שנוצרה לו בראש תחושה של איזון והרמוניה. הקיץ בבלטון היה נח, הטמפרטורות נעימות והרוח קרה

ומרעננת, הלחות נמוכה והאנשים מחייכים, בסה"כ הוא חשב לעצמו, אולי לא היה רעיון כל כך רע להגיע לכאן.

הטיילת הייתה עמוסת חנויות. חנויות מוזיקה שמכרו תקליטים ישנים, חנויות ספרים שהציעו ספרים לחובבי המדע הבדיוני חובבי החייזרים ועד ספרי בישול

של אוכל שמרבית בני האדם לא היו מודעים אל קיומו.

המשותף לכל החנויות בטיילת עמוסת האנשים של בלטון היו השלטים שלהן, לכל חנות היה שלט קטן בכניסה עם אותיות מסולסלות בצבע ירוק או כחול

שהכיל את השם של החנות והכתובת שלה. כל חנות הורשתה להחזיק שני שלטים, אחד תלוי מעל הדלת ואחד לפני הכניסה לחנות. היו שם כשלושים

חנויות בסך הכל, עם הזמן הוא למד איפה כל חנות בע"פ. 

הוא התהלך בטיילת במשך שעות באותו יום. כשהשמש התחילה לשקוע עיניו נתפסו על חנות משקאות קטנה שנראתה כאילו בעליה ניסו להסתיר את

קיומה. למרות שאינו שותה היא מצאה חן בעיניו.

האוויר בבלטון היה נקי והריח בטיילת הזכיר לו ריח של מאפיה קטנה שנפתחה לא מזמן מול הבית הישן שלו.

הוא הרגיש כמעט בבית, ולמרות זאת, הוא הרגיש מאוים. 

זאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא טס לחופשה לבד, והוא לא זכר מה אנשים רגילים עושים כשהם יוצאים לחופשות. הוא גם לא היה מהטיפוסים

שיוצאים לחופשה, הוא היה מהטיפוסים שהיו מכורים לעבודה שלהם, מבחינתו חופשה הייתה להישלח מהמגזין לעשות כתבה על איזה סרט חדש או מחקר

על מערכת החינוך. אך מאחר והוא פוטר מהמגזין הוא היה חייב למצוא תעסוקה שתסיח את דעתו ולא באופן שיגרה אותו לכתוב עליה. על בלטון הוא

שמע מחבר של חברה של אחותו, הוא אמר לו שהמקום אלוהי לכל מי שרוצה שלווה נשים יפות ואוכל טוב במחירים נוחים. 

באותו ערב הוא ארז את המזוודה שלו וקנה כרטיס טיסה, הוא לא רצה לבזבז דקה אחת מיותרת.

בתוך חנות המשקאות הקטנה הוא הרגיש זר. עיניו נעצרו על בקבוק יין לבן משנת 1950. על הבקבוק נחרטה בעדינות צורה של זאב ומצידו של הבקבוק

בלטה ידית קטנה שהייתה הזנב.

הוא אהב זאבים. הוא לא אהב הרבה דברים, הוא לא אהב אנשים, הוא לא אהב בעלי חיים, הוא לא אהב בישול או ספרים, אבל הוא אהב זאבים. 

"אתה לא הכתב הזה מסומן טיימס?" שאל קול מאחוריו. שיערו השחור היה אסוף לאחור בצמה ועיניו נראו אדומות בתאורה המעומעמת של החנות.

"הייתי" הוא ענה בתקיפות. קולו מבהיר שאינו מעוניין בשיחה.

הוא שילם על בקבוק היין והתחיל ללכת לכיוון הים. הוא קיווה לשבת על החוף הזהוב ולצייר. הוא תמיד אהב לצייר.  אם זה היה על הקירות בבית

המשפחה האומנת שהגיע אליה בגיל 3 או על גבי הספרים של בית ספר שתמיד היו ריקים מדי לטעמו. הציורים והכתיבה היו כמו מים בשבילו, הוא העדיף

לשבת לבד ולכתוב סיפורים קצרים על עולם דמיוני או לצייר שעות יצורים אגדתיים שנהג לקרוא להם "צ'ימרות" הם היו שילובים של חיות אחת בתוך

השנייה. ואלו היו ההנאות שלו מהחיים, הציורים והסיפורים. במהלך השנים הוא למד לשלב אותם בבלוג שהיה לו. כשהיה מפרסם סיפור הוא היה מוסיף

ציור של הדמות הראשית או של המקום בו הכל התרחש, כך מצאו אותו האנשים מ"סומן טיימס" שהתלהבו מההעדינות שבה הכל צויר ונכתב.

בעשר השנים האחרונות הוא עבד במגזין הזה ואהב כל רגע. האנשים שם לא הציקו או הפריעו לו, הכתבות שהתבקש לכתוב היו צריכות להיות ציניות

והוא אהב את זה. המגזין התחיל לקבל תאוצה ולהתפרסם, הוא הופץ בכל מחוז באיזור שלו ועם הזמן גם בכל העולם. לא הייתה עיר שהפנים שלו לא היו

מוכרות בה,  אך לא בצורה שהייתה עלולה לעצבן אותו. הכירו אותו אנשים שלא היו פונים אליו או מטרידים אותו, אותו סוג כמוהו שהיה נהנה מרחוק

מקיומם של אנשים ולא היה צריך מעבר למבט קטן כדי להיות מרוצה ולהמשיך בחייו. במשך עשר שנים הוא טס לכל עיר שקיימת פגש כל מפורסם שעוד

היה בחיים ועשה כל פעילות מוזרה או מפחידה שהיה ניתן לעשות.

אם הוא חווה אושר בחייו, זאת הייתה התקופה הזאת. כשהגיע מכתב הפיטורים הוא לא היה מופתע, מזה חודשים שהוא לא הצליח לכתוב משהו בלי

לזרוק אותו לפח אחרי חמש דקות. התסכול והיאוש שלו גברו על כל צורך שלו בכתיבה, על כל יכולת אמיתית להוציא "יש מאין" אל הדף. 

"חכה רגע!" אותו קול נשמע מאחוריו. האדם הצנום התנשף בקולניות מאחוריו. נראה כי הוא רץ אחריו לאורך הטיילת מבלי ששם לב. "יש לי.. משהו...

להביא.. לך" הוא העביר לו פתק שחור עם כיתוב לבן. "הם..מחכים.. לך"

האיש נעלם במהירות בתוך זרם האנשים בטיילת. 

על הפתק נכתב באותיות מסולסלות קטנות כתובת ושעה, התאריך היה 26.6 והשעה 16:21. 

הכתובת הייתה הבית שלו.

הוא הכניס את הפתק לכיס שלו והמשיך לכיוון הים. מה שנותר בשעה הזו מהשמש היה פס דק של אור וההשתקפות שלה במים. הוא הרים את העיפרון

והתחיל לצייר. ידו זזה בעדינות ובחינניות על הדף בזמן שניסה להעתיק את צורת הזאב ולהוסיף לה מאפיינים של חיה נוספת. בעודו מצייר הוא הרגיש יד

עדינה נשענת על כתפו. לפני שהספיק להביט התיישבה לידו אישה בשמלה אדומה. הוא מעולם לא השתמש בשמה, היא הייתה "האישה" מאז ומתמיד.

שיערה היה חום וגלי והגיע עד כתפיה. עיניה היו סגולות כמו הענבים שצמחו בעונה הזו בבלטון וחיוכה אדום כמו יין. 

"אם תוסיף לו כנפיים הוא יראה קצת כמו היפוגריף" היא אמרה. 

"גם אפשרות. אם אני אוסיף לו טפרים בכנפיים במקום רגליים הוא יראה כמו שילוב של עטלף עם זאב." הוא ענה.

"מעולה! זה נשמע מיוחד. אתה חדש בעיר הזו, נכון? לא יצא לי להיתקל בך עדיין"  היא חייכה בעדינות.

"כן, עברתי לכאן לא מזמן."

"אתה הכתב של סומן טיימס לא? ממש אהבתי את הכתבות שלך על להקות רוק בשנה שעברה. הן היו מעולות!"

"תודה. והייתי, אני כבר לא כתב שם יותר" הוא ענה ובקולו נשמע עצב.

"אה. סליחה, לא התכוונתי להעלות נושא כאוב. אני מקווה לפגוש אותך שוב מתישהו, אה. רגע. לא אמרת לי את השם שלך"

"אל." הוא נעמד והתחיל ללכת לכיוון הבית שלו. מרגיש את מבטיה ננעצים בו כסכינים.