מכה אפורה.

היהודים.

כ"כ הרבה יש לי לכתוב, אבל , אין בזה טעם.

כיף לי איתם, את יודעת? כיף לי איתם.

זה כיף פשוט כזה, אני לא צריכה לעשות כלום בשביל לקבל תשומת לב,

לא צריכה להתחרות על זה,

זה פשוט שלי. ובנוגע אליו? כשאני רואה אותו זה מרגיש נכון. אבל אני עדיין מפחדת.

עוד קצת, אני אחכה עוד קצת, אני רוצה משהו יציב וזה מרגיש טוב. בינתיים.

אולי בקרוב, כנראה. אני יודעת שאתה בקטע שלי וזה מה שמשעשע אותי,

זה לא שאני נהנית מזה, אבל אולי קצת בא לי שיפסיקו לשחק בי ובא לי להתחיל ללמוד את חוקי המשחק מהצד השני.

אז הנה, נמאס לי להיות נחמדה. זה נגמר וזה לא הולך להתחיל מחדש.

עכשיו אני רק צריכה לקחת הפסקה מהכל. להתמקד בי.

ועם כמה שד"ב חסר לי. אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה להתמודד.

אני חייבת.

~

אמרתי לך כבר. אני לא הולכת להיות עוד אחת מאלה.

"אבל סול! את כ"כ תתאימי"

לא אנה. נמאס לי להקשיב לך.

"זה לא כאילו את מסוגלת להשתיק אותי."

אני אנסה. הכי חזק שאפשר. ואני אצליח. אל תדאגי מותק.

"בהצלחה אז, עד שתצליחי אני פה.  יש לי במינימום חצי שנה"

נראה אותך.

לילט~

סול.

הקרב נגד אנה רק מתחיל עכשיו.