מכה אפורה.

אמרתי לך להביט בי, תראה מה השתנה,

אבל אתה עיוור.

אני רוצחת את עצמי, ואתה מביט בי בחמלה ומתמוסס מהאושר שמציף אותך,

עוד שנה מעכשיו ואני אבלה בקבר.

אני ! אני שכל החיים שלי צעקתי שאנה היא טיפשית. שאנה היא רוצחת.

שאנה היא משמידת עמים.

אני שהתנגדתי.

הפכתי לעבד שלה, עכשיו אני זאת שאנה מהפנטת אותה,

לא לאכול, הגרר שהבטן שלך עושה הוא להנאתה.

תתנחמי בזה ששהמספרים ירדו והשומן ייעלם.

"אתם פשוט לא מבינים! התחושה הזאת.. שהבטן מתחילה להתנדף, והרגליים.. והכל..היא פשוט אלוהית!"

אני לא יכולה להקשיב לעצמי.

אני מרגישה פתטית. אבל זה סוג של פתטיות שהוא כיף.

עוד קצת. רק עוד קצת. ואני מגיעה לשם.

רק עוד טיפה והבטן תעלם.

והתגובות של כולם, וואו, איזה יפה את, איזה יפה הרזית, הלוואי עליי הגוף שלך.

רק עוד טיפה. ואני אהיה מושלמת. כמו שאני רוצה להיות.

(לכל מי שקורא, אני עדיין במשקל תקין,)

אני רוצה רק להעלים את השלושה קילו האלה. רק שלא תהיה לי בטן מגעילה.

רק עוד טיפונת.אבל אני מפחדת שאני לא אצליח לעצור. אני אתמכר..

לא רוצה להתמכר! אני רוצה להרזות בלי כל זה אבל אני לא יכולה.

יותר מידי לחץ ודכאונות, הגיע הזמן שמשהו יעביר אותי משם.

לילט~