מכה אפורה.

רציתי לכתוב לך מכתב, אבל אתה פשוט לא שווה את זה.

רציתי לשמוע התנצלות, שתגיד שכואב לך איך שהתנהגת אליי,

על המכות , האיומים, הצעקות, על הכל.

רציתי שתגיד סליחה, שאתה מבין שאתה לא שולט בכעס שלך ושתשתדל,

אבל הפעם באמת.

באתי כי לאחותי הקטנה הייתה יומולדת שנה, והחלטתי שלמרות ניתוק הקשר איתך,

כל עוד אני אסע עם החברה שלך ואדבר איתה ואהיה רחוקה ממך זה בסדר,

כי לאחותי מגיע שאני אהיה שם.

אבל התקף האומללות כמובן מצא אותי כשנכנסתי לבית שלך וראיתי אותך,

ומה הדבר הראשון שעשית? לצעוק עליי. מול כולם.

רציתי להגיד לך שגם אני מצטערת על איך שדיברתי אליך אבל למרות זאת עדיין אין לך זכות להרביץ לי,

אבל לא, פשוט לא, אני לא מצטערת, לאידיוט כמוך מגיע שידברו ככה.

גם כן אבא, אתה אמור להגן עליי, אבל איך תוכל להגן עליי ממך?

נגיד שזה היה רק אתה, אבל אמא שלי לא טובה בהרבה, 

"את לא חושבת שאת קצת מגזימה?" "אבא שלך לא בן אדם אלים"

אמא. הוא הרים עליי יד. המון פעמים. זה לא משנה אם זאת פעם אחת,

או עשרים, את מבינה את זה?

היו לי שריטות על הידיים ממנו, לא הצלחתי לקפל את היד בלילה ההוא כשחזרנו מהארוחה,

את מבינה את זה?

לא את לא, את מתכחשת.

נמאס לי לחיות בפרנואיה. בפחד. נמאס לי.

אז להתראות אבא. כי אני לא מוכנה לדבר איתך עד שלא תשתנה.

ואם לא תשתנה?. אני אבוא לבקר פעם אחת בשנה, כדי לראות איך אחותי גדלה והופכת לנערה,

אני אוהבת אותה.

לילט~

סול. הנערה ששיחקה באש.