מכה אפורה.

כמו ציפור, בין שמיים וארץ.

בין נפילה לנחיתה.

בא לי לרוץ, כ"כ רחוק וכ"כ מהר,

עד שאני לא אוכל לחזור לכאן לעולם.

שאני לא אמצא את הדרך.

בלי פלאפון. אינטרנט. רק מוזיקה.

ואולי ספר או משהו בסיגנון.

אבל זהו.

ולרוץ.

בא לי לדעת, מה קורה, איפה אני עומדת,

ואולי רק אם אני אברח מפה אני אוכל לדעת,

בוודאות.

כי אתה לא מספק הרבה מידע.

וכרגע אני די צריכה אותו.

אוך, איך אושר הופך מהר מידי לדיכאון.

לילט~

סול.

"מה לך נפשי, שאת מעמידה פנים? הרי חיי מתנהלים איתך או בלעדייך"