מכה אפורה.

כשתפקחי עיניים, אף אחד לא יהיה שם בשבילך, את תראי רק חדר לבן עם קירות.

כשתפקחי עיניים, גם אני לא אהיה שם בשבילך, את תביטי בעיניים קרות של רופא.

כשתקומי ותנסי ללכת, את תרגישי את החללים שזה השאיר, הם יכאיבו לך בכל צעד,

כשתתעוררי, לגמרי, ותפסיקי לקחת משככי כאבים, את תהיי ריקה, לחלוטין.

כשתנסי לרוץ, את תקרעי את עצמך, לאט לאט אבל בטוח, עד שתהיי רק חתיכות.

כשתבכי, אף אחד כבר לא יימחה את דמעותייך וינחם אותך, כל מי שעשה את זה טבע תחת דמעותיו שלו.

כשתרגישי חלשה, אף אחד כבר לא ינסה לחזק אותך, מספיק את החלשת את האחרים.

כשיגיע הסוף, הסוף האמיתי, כולם יהיו שם, לא כי אכפת להם, כי את היית משמעותית לסבל בחיים שלהם, וסוף סוף הסבל ייברח.

כשתמותי, אני אעמוד לי בחדר ואחייך, כי סוף סוף ניצחתי אותך. אנה, כשתקומי, אני כבר לא אהיה שם,

אני רק אביט בך, במבט ריקני, עיניים קרות, וחיוך עקום, ובפעם האחרונה בחיים שלי אני אפרד ממך לשלום,

ולעולם, לעולם אנה. אל תחזרי.

לילט.

סול