"מפה אפשר רק לרדת למטה"
אני יודעת
"זאת לא עבודה מספיק טובה, ממך ציפיתי ליותר"
אני יודעת.
"את אף פעם לא תהיי כמוה, תראי כמוה, תצליחי כמוה, תראי איזה יפה וחכמה היא"
אני יודעת.
"מה את חושבת? שעם ישיבה על התחת תגיעי קדימה? את צריכה כל הזמן לפעול! תעשי משהו ! רדי מהמחשב הזה כבר"
אני יודעת.
"את חושבת שאי פעם תהיי רזה כמו שאת רוצה ככה? את חושבת שאי פעם תהיי יפה אם תמשיכי ככה?"
אני יודעת.
"את צריכה להשתפר! את לא יכולה להישאר ברמה הזאת כל החיים, מי יירצה אותך ככה?"
אני יודעת.
"ותאמיני לי מתוקה שאני אוהבת אותך, ושאני אומרת הכל לטובתך, ואני אוהבת אותך יותר ממנה"
אני יודעת אמא. אני יודעת.
כן אמא, אני יודעת שאני אף פעם לא אהיה כמוה, אני יודעת שהיא כ"כ מושלמת ויפה ומדהימה,
וכן אמא, אני יודעת שהיא כנראה תגיע למקום הרבה טוב ממה שאני אי פעם אעשה,
וכן אמא, אני יודעת, היא יותר יפה ממני, אבל זה הגנים שלך שקיבלתי.
ואת יודעת מה אמא? למה את כ"כ לא מרוצה ממני? כי אני עצמאית? כשהיא אפילו לא מסוגלת לקחת רכבת לבד?
כי לא מעניין אותי האח הגדול או מה האופנה האחרונה? (כשזה הדבר היחידי שיש לה בראש)
כי אני יכולה להיות עצמי ולא צריכה להעמיד פנים כשאני עם אנשים כדי שיאהבו אותי?.
כן אמא, כי זה מה שאת מלמדת אותי , להעמיד פנים, לפתח תלותיות באחרים, לפתח חוסר ביטחון עצמי כדי להיות רזה ואנורקטית,
אז לא אמא, אני לא אהיה כזאת, ולא אמא, אני כנראה אהיה עם חמישה קילו עודף עד שאני אמות,
ולא סבתא, אני לא יכולה לעזוב את המחשב, אני לומדת.
ולא אבא, אני לא אלמד כל יום כל דקה רק כדי להיות עם תעודה מצויינת.
אני מצטערת, מצטערת שאני לא עומדת בדרישות האלה, אבל אני לא אתם,
ומותר לי, מותר לי להיות מי שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
