מכה אפורה.

הלכת מפה, כמו כולם, עזבת, כמו שכולם עשו,

הפסקת, ואני לא יודעת למי אני כותבת עכשיו או מתוך איזה תחושה,

אבל כואב לי, כואב לי המבט שמתנוסס בתמונה שלך למרות שזה לא הפנים שלך  בכלל,

אבל כשהגבת ושאלתי את עצמי "מי זה?" ואז נזכרתי, ואז הכל חזר,

כל הזכרונות קפצו כאילו רק חיכו לרגע הזה, שתחזור, ידעו את זה,

כמו טורף שמתכונן לציד, ועכשיו זה פתאום מתוק שוב, זיכרון מתוק אחד ארוך,

רק ללקק את השפתיים מהדבש, המתוק מתוק שנוזל לא לפספס אף טיפה שלא יילך,

אל תלך.

חלמתי שחזרת, חלמתי שאמרת.. טוב, אני לא יכולה לכתוב את זה כאן, אבל אני אזכור,

חלמתי שרצית. שוב. בפעם האחרונה, להיפרד מהעבר הרודף, ולהחזיר את שנינו לתלם,

אבל אני יודעת שאתה כבר שם ואני עוד לא, אני מנסה למצוא דרך מילוט אבל אני לא אמצא,

כי אני צריכה את העזרה שלך, ואתה, הלכת, כמו כולם, נטשת אותי כשהכי הייתי צריכה אותך,

כשהייתי הכי שבורה והכי חלשה, הלכת, ונותרתי ללא מענה, ללא כלום, רק אני, וזהו.

ורוצה סוד? היית חלק מהאני הזה, האני הזה שעזבת, אבל כבר התגברתי, כמעט לחלוטין,

כבר הבנתי שאין יותר אנחנו, יש רק אני, ואין יותר להסתמך על זה שתציל אותי, יש להציל את עצמי,

כבר ברור לי שלא תתקשר יותר, אבל אני יכולה להתקשר אליך, ברור לי שאני לא אשמע יותר על החיים שלך,

אני יכולה רק לספר לך על החיים שלי, אני יכולה לבקש עזרה אבל לא לתת אותה לך, 

ואני כ"כ רוצה. 

כח הרצון מסוגל להשיג הכל? כן? גם אותך? רק אם הרצון הדדי, ואם הוא לא?

כמה זמן יעבור עד שאני אדלג בשקט מהנקודה הזאת הלאה?

כמה זמן אני אצטרך לסבול את הדיכאון הזה שהוא כמו וירוס בגוף שלי רק כי אתה איננו?

אני לא רוצה את זה, קח את זה, קח את כל זה, תחזיר לי אותי,

תחזיר את מה שלקחת מהגוף שלי, כי נמאס לי לפחד מהחושך, אני רוצה להיות חלק ממנו,

אתה יודע איך זה? ללכת בתחושה שכולם מעיפים מבטים בך, אבל לא מבטים משתהים,

מבטים של גועל, מבטים ריקים קרים, לא מהסוג שהיו נותנים בי פעם, 

פעם כשהם היו מסתכלים, או מדברים אליי הם היו מכבדים, אולי כי גם אני כיבדתי את עצמי,

אבל עכשיו? הם מסתכלים לרצפה רק לא לפגוש את המבט שלי, רק לא להביט בי,

רק לא לאהוב אותי. רק לא זה, אין נמוך מזה..

ואתה? אתה אהבת, כיבדת, גם כשכולם לא, חיבקת ותמכת גם כשכולם הלכו, היית הקו הישר שלי,

האדם שתמיד תמיד היה שם, היית הסנטה קלאוס שלי, הסוד שלי, היין המתוק שלי,

ועכשיו הוא נשפך, היין על הרצפה, סנטה עבר לצד השני של העולם והסוד התגלה,

עכשיו אתה רק תשובה, תשובה זמנית, של שאלה תמידית, עכשיו אתה רק תשובה,

רק קופסה ריקה בלי תוכן, רק רגש, זיכרון, לטוב ולרע, 

וכשרע? אנחנו זוכרים כמה טוב היה פעם, וכשטוב? אנחנו זוכרים כמה יותר טוב היה.

אף פעם לא ממצים את מה שיש לנו, רק יודעים לבקש לא יודעים לקחת,

אנחנו לא קוטפים את הפירות שאנחנו ייצרנו, לא מנצלים את טוב החיים האלה,

רק מחפשים את הנקודות שבהן אנחנו צריכים להשתפר, לשנות.

זה מכתב פרידה, בתקווה שלעולם עוד לא אצטרך להיכנס לנושא שהוא אתה,

לעולם לא אצטרך להיזכר בך, לעולם לא אצטרך לחשוב עליך,

אני רוצה להיגמל ואתה כמו סם, ממכר, מתי תגיע המנה הבאה? אף אחד לא יודע,

אפילו לא אני, ככה זה, כשאתה כמו כולם, בורח, משאיר מאחוריך עקבות שאף אחד לא יימצא,

מבזבז אהבה, זורק אותה לאוויר, אבל מה זה משנה לך? היא תבוא אליך לבד, עם איך שאתה נראה, ומי שאתה,

כמה קשה לך כבר להשיג אותה? אבל אני? אני מבזבזת אותה, על האוויר הריק שאני נושמת,

מנסה להביט בך, יום אחד, בלי כל מה שרודף אותי, להשאיר הכל מאחוריי, כשפעם הבאה תגיב, אני אשאל "מי זה?"

ולא אדע, ואנסה להיזכר, אבל לא אזכור, אז, אני אהיה בטוחה, שסוף סוף נעלמת.

אבל עכשיו? אנחנו רק מבזבזים אהבה.

לילה טוב~

מסול~

שמקווה, או שתחזור, או שתיעלם, אבל תפסיק לדלג בין שתי האפשרויות.