מכה אפורה.

כואב לי, וכשכואב לי , כמו כל שנה אני מתיישבת לכתוב, זה מצחיק, איך אני קוראת את החודש הראשון של אלפיים ותשע

ומייד אחריו את ההתחלה של החודש הראשון באלפיים ואחת עשרה.

איך הכל השתנה. לטובה או לא, יהיה מה שיהיה ותודה על מה שיש .

זה כ"כ אדיר, לקרוא את עצמך, את המחשבות שלך, האכזבות והרגעים הכי קטנים ולא חשובים בחיים שלך,

זה מגניב כי יש המון דברים שהייתי שוכחת אם לא הייתי רושמת אותם פה, כמו שא"ר הביא לי סופגנייה בחנוכה שנה שעברה,

או השיחות עם ג"ש. אפילו לכל טיוטה כאן יש משמעות, כי היא לא קטע לא גמור, היא קטעים גמורים, שאתם לא אמורים לקרוא.

(איזה כיף זה להרגיש כאילו יש לי מידע שלכם אין, ואז אני נזכרת שאף אחד גם ככה לא נכנס לפה..זה לא רחמים עצמיים או משהו, יש סטטיסטיקה...)

לפעמים זיכרון הוא לא יותר מתמונה מאוד ישנה, ממשפט ממש חרוש או מצליל מאוד קצר,

לפעמים זה סתם דף עם מילים שאף אחד חוץ ממך לא מסוגל להבין (וזה לא כי הכתב שלי לא קריא.. גם. אבל לא רק)

זה יכול להסתכם ב"היה כיף" או בשלושה דפים מפורטים לחלוטין בכל דבר שעשינו. (טיול לאילת למשל, ארבעה דפים במחברת.)

אבל זיכרון הוא רק זיכרון, הוא לא יחזור על עצמו.

אז אני משאירה את אלפיים ועשר מאחורי. 

Welcome 2011.

ותביאי איתך רק טוב אה?

לילט~

סול.

איזה כיף זה לשבור מחסום כתיבה. הוו הסיפוק העצמי.

נ.ב

מסקנות מהשנים החולפות, 09 ו10 התחילו והסתיימו בדיכאונות מעניין איך השנה הזאת תיגמר...אה כן, ולעולם אל תחכו שמישהו ינשק אתכם, תעשו את זה לבד. אי אפשר לסמוך על אף אחד.