מכה אפורה.

אין לי כח להתמודד.

עם כל הרצון הטוב שלכם , אתם לא עוזרים. אתם רק מניעים אותי אחורה מהמטרה, 

אולי הבעיה היא לא במה שקרה ולא במה שאני אומרת, אלא בצורה שבה אני בוחרת לקבל את הדברים,

אולי (והנה בא ניתוח פסיכולוגי מטומטם) הכפייתיות שיש לי לעניין הזה הוא סתם הדחקה. הכחשה של מה שקורה,

הגיע הזמן להרים את הראש ולהניח את החתיכות הקטנות מאחורה, כי אם זה מה שנשאר, אז למה להישאר פה?.

אבל הרי אני אחזור לשם, גם אם זה יהיה עוד שבוע, או חודש, או ממש עכשיו.

אני אחזור לכתוב על דמות כלשהיא, שלכם היא תייצג X ולי היא תייצג אותו, כמו שתמיד עשיתי.

ולכם היא תגיד מאבק ולי היא תגיד פחד. אבל ככה זה היה תמיד, אף אחד לא הבין מה באמת קורה מאחורי המסך הזה,

מאחורי המילים. כולם מבינים רק את החלק היבש, המסר, ולא את הלקח.

אבל זה הכי קל לא? לא קל כ"כ להביט לאמת בעיניים, לטעויות. להודות שהן כולן שלנו.

ואת יודעת מה? אני לא צריכה לחכות לך שתחזרי, אני לא צריכה לקבל ממך אישור להמשיך הלאה, אני לא צריכה אותך.

למדתי ממך הרבה, ואני מודה לך על זה באמת. אבל הגיע הזמן לעזוב.

אבל למרות הכל, אולי זה באמת כמו שאמרת אני מפחדת לעשות את השינוי הזה, להתחיל הכל מהתחלה,

אולי זה רק להיאחז במשהו ולא להיות בין לבין..

אז הנה, עזבתי את הענף שהייתי עליו, ועכשיו אני תלויה באויר.

נחיה ונראה מה יביא המחר, מה שלא יהיה, אני לא מצפה לכלום, יהיה מה שיהיה.

"מה שהיה, תשכח מזה, מה שיהיה לא משנה, מה שאבקש, בעולם כזה, תן לי את היום הזה"

לילט~

סול.

לפתוח את העיניים ולחייך. בלי באמת סיבה. רק כי אפשר. כי אין שום דבר שיימנע ממני את זה.