מכה אפורה.

אני אתפוס אותך! אני....אני...אני!

אני משתגע כל יום מחדש.

החדר היה ארוך, צר ומטופש בעיקר,

המון עיגולים צבעוניים שאמורים לגרום לי להיות אופטימי הם טועים.

זה לא עוזר, השקרים שלהם, שאני אשתפר אהיה בסדר הם לא יודעים כלום.

הם לא יודעים על ההזיות על הפחדים , על הקולות ועל הסיוטים, הם לא יודעים כלום!.

אבל אני משוגע נכון? רק בגלל הדחף הרצון... נכון? אני מטורף, לא תואם.

לא מתאים לחברה שלכם כי אני חושב אחרת, ומעז להודות בזה כי אני נקמן מרושע אכזר נורא. 

קשה לכם עם זה? גם לי.

חצי שנה עברה מאז שהגעתי לפה ופעם אחת אפילו לא באתם לבקר,

אחרי שהבנתי שזה גם לא עומד לקרות התחלתי לקחת את הקורסים שהציעו לי, 

כדי שיהיה לי משהו, שולי אני לא אתאכזב ממנו כמו שאכזבתם אותי.

הקורס הראשון היה תיאטרון וסדנאות כתיבה, התוצאה ניצבת לפניכם,

אם במכתב הזה ואם בחרתם לבוא לראות אותי כאן, מולכם.

אני כבר גדול ויודע שלא אזכה לתגובה ממכם לכן מזל שיש לי חברים בסדנאות

פחדתי שלא יהיו, שגם הם לא יקבלו אותי כמו שאתם לא קיבלתם אותי, שירחיקו אותי,

אבל דווקא הם, שהיו כן מרוחקים בהתחלה, מצאו אותי לא מאיים, אפילו ידידותי.

אתם? ישר ראיתם בי יצור לא שייך ניתקתם אותו מהעולם מהשנייה שנולד.

מחקתם אותו. והוא? יילחם. עד שתראו בו מציאות ושגרה. עד שתקבלו אותו כמו שהוא בלי מחסומים ובלי נקיפות מצפון.

לילט

סול~

משוגעת. בלי אפשרות ללכת הביתה כשהיא רוצה.

Save Me