מכה אפורה.

כבר הרבה זמן שאני חושבת איך אני אכתוב את הקטע הזה, האם אני צריכה להוסיף הקדמה,

האם פשוט לגשת לעניין כמו שהוא, כבר הרבה זמן שאני מנסה לחשוב מה תהיה הדרך הכי נוחה להעביר את המבר,

וכבר הרבה זמן שאני לא מוצאת.

אז הנה לפניכם הדרך הכי אמיתית מבחינתי, אלתור. 

כבר הרבה זמן שהנושא הזה רץ במחשבה שלי, בעצם, למה כל בני האדם רצים כל הזמן לשלמות,

נכון , זה קטע של אגו, להיות עם הכי טוב גורם לך להרגיש טוב, ולהיות הכי טוב ולהיראות הכי טוב וכל אלה,

אבל, מצד שני, למה זה כזה משנה? למה זה כזה חשוב אם החבר שלי נראה הכי טוב בעולם או אם הוא נראה הכי טוב בעולם לדעתי.

למה דעתם של האחרים כ"כ משנה לי?

למה אני צריכה לעמוד בתקן של אופנה מסויימת, ללבוש את הבגדים הכי מתאימים או להתאפר כמו שכולם,

למה אני צריכה לעמוד בתקן שלכם? לשפיטתכם העיוורת ואסור לי לצאת מתוך הנורמה אחרת אני "פריקית" או "מוזרה"

התקן שלכם הוא לא התקן שלי! אולי אתם תנסו לעמוד בהגדרות שלי? אתם לא רוצים נכון? שאני אעביר עליכם ביקורת?

אף אחד לא רוצה.

אבל איך בכלל הגענו לכל זה, למה מישהו שם במשרדים הגבוהים של התקשורת החליט שסקס זה הדבר היחידי שמוכר,

אז הבגדים יהיו כמה שיותר קצרים והבחורות יהיו כמה שיותר עצמות וורידים.

למה במשקל שלי (שהוא אגב, תקין) אני מרגישה שמנה אחושרמוטה רק בגלל שיש לי קצת בטן או קצת ידיים?!

למה אני לא יכולה ללכת עם בגד ים ולהרגיש טוב עם עצמי? כי גוף של אישה צריך להיות במידה מושלמת.90 60 90.

מה אנחנו? מתמטיקה? שזה שחור על לבן? אז יפה אני לעולם לא אהיה אה? אני יכולה להתמודד. אבל לחיות לנצח בתחושה שאני לא שייכת לזרם?

לא שייכת לאנשים שאני מסתובבת איתם? כי אני שומעת מוזיקה שהם לא? כי אני מתנהגת כמו שהם לא?

נמאס לי להעמיד פנים. אתם לא טובים יותר ממני. רוצים לשמוע סוד? אתם שווים לי. אז מאיפה הזכות הזאת להעביר עליי ביקורת?.

ממתי בני אדם הפכו לחלונות ראווה? אנחנו הולכים ברחוב ומעבירים אפילו לא במודע ישר ביקורת על הלבוש, המראה, הגובה, הקול, המבנה,

המוזיקה, ההליכה, אנחנו ישר מתייגים. 

חשבתם על זה? תלכו בחנות ותסתכלו בחנות ראווה, ואחר כך לכו ברחוב ותסתכלו על האנשים, אנחנו מחפשים חיצוניות שתסנוור אותנו,

מישהי עם רגליים יפות ומוצקות וחזה גדול. או מישהו עם כתפיים רחבות שגבוה ממך פי שתיים ועם קוביות.

אנחנו שופטים, ובשיפוט שלנו אנחנו מונעים מאיתנו לאהוב כ"כ הרבה דברים, כ"כ הרבה אנשים, 

אנשים שסטו מהסקאלה שלנו נעלמו, זה לא משנה אחרי כמה זמן לטובת אנשים שעמדו בסקאלה קצת יותר,

ולאט לאט הפכנו את עצמו למסלול דוגמנות, כל אחד עם הליכת הטווס שלו והאגו הנפוח, או עם הראש ברצפה.

רק מחכים לשיפוט של האנשים מסביב, שמישהו יבוא ויציל אותנו , אנחנו כבר לא מסוגלים להציל את עצמנו.

אנחנו מנסים, ונכשלים, פעם אחר פעם.

"הרגנו את הרגש חלולים"

הפכנו לתצוגה. לחפצים, אם אנחנו לא יפים מספיק אין לנו חברים, אם אנחנו לא מתנהגים כמו כולם אנחנו מנודים,

אם אנחנו מנסים ליצור אנחנו נשפטים בלי מצמוץ, אם אנחנו מצליחים אנחנו נהיים אוייבים,

לשתוק הם אומרים, לשתוק ולא לנסות להמשיך. הגאולה תביא את עצמה.

סול~

שכבר נמאס לה להיות חלון ראווה של חנות לא מוצלחת במיוחד.