צניחה חופשית

הבנאדם שאהבתי יותר מכל דבר נעלם לי. מה נשאר לי ממנו? הרבה געגועים, הרבה זכרונות...

והנה הבנאדם השני, הכי חשוב לי, יותר חשוב מהחיים שלי. מה שהיית צריך, משפט אחד ממנך והייתי מביאה לך הכל.. את הבלתי אפשרי. (הרי מה שנתפס כבלתי אפשרי זה רק מה שעדיין לא נראה)

הנה אתה, הגעת לגבול הסבלנות...

הייתי מוכנה לספוג הכל... נפגעתי? בקטנה... אתה כל כך מדהים..

אבל עכשיו אתה נראה לי כמו השיט הכי גדול בעולם.

מי אתה חושב את עצמך שאתה יכול לדבר ככה על הבנאדם היחיד שאהב אותי?!?!?!?! אתה בעצמך לא הצלחת לגרום לי להרגיש שאתה אוהב אותי, ואתה באמת מי שאהבתי יותר מהכל. אז שתדבר על היחיד שגרם לי להרגיש נאהבת?!?!?! למה כי אם אני רוצה לשקוע בגעגועים ובזכרונות ממנו, אין לי זכות?!?!?! אני לא בוכה, זה לא עושה לי רע, וזה טבעי להתגעגע לדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. ולאף אחד אין זכות לבוא ולשפוט אותי על זה, במיוחד לא אתה!!!!!!!!!

ואתה חושב שאני הפחדנית פה? כי אבא שלי נותן לי סטירה ואני מפחדת ממנו? לאאאאאאאא  סליחה ששכחתי לספר לךךך שזה כלל נעליים ומכות כואבות הרבה יותר, צרחות איימים לבד או עם אנשים על כל מילה שאני אומרת, הכללת דברים שלא קשורים בכלל.. לי, לאחיות שלי, לאמא שלי,

פשוט אמא שלי סתם רצתה להתאבד בגללו נכון?

פשוט אני מעדיפה כבר לצאת מהסטודיו רק כדי שיפסיק לצעוק עליי כל יום שאני לא לומדת, שבגלל זה יש לי פאקינג 65 באזרחות. שזה דרך אגב הציון שיותר מחצי כיתה קיבלה אצלינו, אבל לא. רק סיון דפוקה, רק סיון לא לומדת מספיק, במיוחד כי זה המקצוע שהכי קשה לה. אבל על מקצועות אחרים שאני מצליחה בהם לא נחשבים... את התור שלי לכירורג הוא דוחה באיזה כמה שבועות, כי הוא לא מבין את הכאב שלי כשאני רוקדת... ואתה יכול לזלזל בזה עד מחר כי "בואי תנסי להרגיש את הכאב שלי אחרי כל משחק במגרש" אבל הכאבים שלך במגרש לא מזיזים לי כרגע!!!!!!!!!!

אני בתור רקדנית יודעת שאני מסוגלת לעשות שפגט מלא, הנפות רגליים, פישוקים שמוציאים לבנות את העיניים וגורמות למורות לחייך ולהחמיא לי, אבל שיש לי פאקינג קרע מזדיין בשריר שלא מאפשר לי להראות המ אני מסוגלת. שאני צריכה לסגור את הבקע המסכן הזה בניתוח, אה, אבל הוא בכלל לא ברגל:S הוא בבטן התחתונה:S אבל לאף אחד זה לא מספיק חשוב כדי קלבוע לי תור לרופא, כדי להיפטר מהקרע המסריח הזה ושאני אוכל להמשיך לרקוד ולהוכיח מה אני מסוגלת לעשות ולהתקדם!!!!!!!!

וכשאני כל היום מחוץ לבית? בצפר-בייביסיטר-סטודיו-ש"ב. ישנה 7 שעות בלילה, ושוב חוזר על עצמו. ואז אני חוטפת צרחות על למה אני ישנה בשבת יותר מ10 שעות ולא יוצאת איתם לטייל בירושלים? למה אני חוזרת מאוחר ביום שישי כשאני יוצאת עם חברים? דיי כבר איך אפשר לחיות ככה?!?!?!

אולי אני לא יודעת מה זה כאב אמיתי מבחינתך, ואני לא ידעת מה עבר עלייך או מה זה כאב אמיתי, אבל לכל אחד יש את רמת הסבל שלו. בשבילי, אני סובלת מספיק, ואני לא רוצה יותר מזה.

יודע מה? אני גם פותרת את הבעיות שלי, ולא במוות.

אבא שלי צועק עליי? שיצעק עד מחר. אני לא מוציאה מילה מהפה, שלא יהיו לו סיבות לצעוק עליי. או שאם אני לא צועקת עליו חזרה זאת נקראת פחדנות?!?!

אין יל אפילו על מה להצטער אם אני מעדיפה לשתוק כי אני לי כוח להתווכח איתו!!! אולי תנסה אתה לדבר אל הקיר, אבל הוא לא מבין. ככה זה היה כל החיים, ככה זה ימשיך לחיות עד שאני אעוף מהבית הזה.

עוד שנתיים צבא, ואני מתגייסת בחופש הגדול. מייד אחרי ההופעת סיום בסטודיו. אחרי הצבא אני אגור עם חברה. עם בחר. לא מעניין אותי כמה קשה זה יהיה אני רוצה לצאת מפה, אני אלך ללמוד עיצוב. אני אלמד שפות, אני אגשים את החלומות שלי, עוד 4 שנים זה ייגמר. כל הטירוף הזה.

אז בשביל הבעיות המסריחות האלה אני צריכה להתאבד? סליחה שאני לא מוכנה לוותר על החיים שלי בגלל בעיה מסכנה שיש לי.

זה מה שלמדת מהחיים?

לוותר?

יש בעיות שאי אפשר לפתור?

מה זה הבולשיט הזה?!?!

אין בעיה שאי אפשר לפתור, יש בעיה שלא רוצים לפתור.

או שיש בעיה ואין סבלנות לחכות לפיתרון שלה.

אתה יכול מצידי לקלל אותי עד סוף החיים שלך, אני כרגע שונאת אותך. אני יודעתש זה יעבור לי עוד יום יומיים ככה, אבל גם אז, אני לא אבוא להתנצל ואני לא אבוא לדבר איתך. אני לא צריכה להתנצל על זה שניסיתי לעזור לך ולהתווכח איתך כדי לעודד אותך, ושאתה קרעת את הנקודה הכי רגישה שלי.

כי אתה לא יודע איך זה להרגיש בלב שלם שמישהו אוהב אותך ושאתה יודע שתמיד יהיה שם בשבילך, שאתה יודע שזה אמיתי ולא חלום, ופתאום זה נעלם. זה נשמע כל כך מטומטם אבל תנסה לתפוס את זה פשוטו כמשמעו. אף אחד, פשוט אף אחד, בכל החיים שלי, לא גרם לי להרגיש נאהבת. תמיד אכזבו אותי קצת אבל דילגתי, תמיד הצטרכתי מישהו והוא לא היה שם, תמיד היה פאק קטן. ואיתו לא. עד לרגע שהוא נעלם, הוא לא אכזב אותי.. הוא תמיד היה שם בשבילי.. אף אחד לא ככה. כולם תמיד על הכוונת, כולם פגעו באיזשהו שלב... לא תמיד עושים מזה מלחמת עולם, פשוט בולעים את זה ומדלגים.. זה יכול להיות מילה, מעשה לא מכוון, אבל תמיד יש כאלה.

מה אני בכלל חופרת.. עד שלא תעבור את זה.. בחיים לא תבין איך זה להיות נאהב באמת..

מבחוץ הזוגיות שלנו נראתה מהסרטים, נראתה מגניבה, לא ודעת מה.. בפנים זה היה הרבה יותר...

בפנים זה היה הזכות להרגיש מה שלא הרבה זוכים לקבל...

זה נשמע אידיוטי.. לא להיפגע אפילו פעם אחת, במשך שנה וחצי, מבנאדם מסויים. אבל זה מה שהיה.

וברגע שזלזלת בנקודה הזאת, אין לך מה לדבר איתי בכלל... את החיים שלי הייתי מוכנה לתת בשבילך, הייתי מוכנה לבזבז שעות בלהתווכח איתך רק כדי שבסופו של דבר אני אראה אותך מחייך... הייתי מוכנה לאהוב אותך יום יום, גם אם אני לא אקבל אהבה חזרה, רק כי זה כייף לחשוב עלייך.

בשבועיים האחרונים כל פעם שהיה לי רע חשבתי עלייך. חשבתי לי, מחר כשאני רואה אותו, אני מחבקת אותו כל כך חזק... שהוא ירגיש בעצמות שהתגעגעתי להרגיש אותו כל כך קרוב... וכשדמיינתי את זה.. חייכתי. הכל נעלם פתואום פשוט חייכתי... ככ הרגעתי את עצמי.. אפילו שלמחרת כשריתי אותך לא היה לי אומץ אפילו להסתכל לך בעיניים.. רק בקטע הזה אני מוכנה שתקרא לי פחדנית. נכון, אני מתביישת, קשה לי להתחיל שיחות עם אנשים.. אני מפחדת מקשר עין... יש הרבה דברים שאני אוכל לומר לך שאני מפחדת מהם..

אבל הדבר האחרון שאתה יכול לומר עליו שאני פחדנית, זה הנקודה עם נדב.

כי אתה, במיוחד אתה!!!! הבנאדם שפגע בי הכי הרבה!!! יותר מאבא שלי אפילו.

אין לך את שבריר הזכות הקטן ביותר, לדבר על כל מה שהיה בינינו.

וכדאי שתכניס את זה לעצמך טוב טוב לראש.

כי אם אתה חושב שהא היה סתם חבר מסכן שנפתחתי אליו והיה חשוב לי, אתה טועה.

ועד שאתה לא תפנים את הקטע הזה ותגיד לי שאתה מצטער שאמרת לי את כל זה, אתה יכול לשכוח ממני... גם אם זה יהיה לנצח, וגם אם אני אתייסר עם עצמי כל יום עד סוף החיים שלי על זה שאני לא מדברת איתך.

אין לי לאן לרדת נמוך יותר מאז הריב האחרון שלנו.

אין לי יותר כוחות לבוא ולהילחם איתך.

מולך, אין לי אפילו כבוד שאפשר להרוס רק כדי לדבר איתך ולקבל טיפה של אושר...

אבתקווה שבכל זאת תקרא את זה, אני אסיים את כל מה שעבר לי בראש..

אולי נסחפתי קצת בכמה דברים, אבל נרגעתי..

ובכל זאת כועסת... רותחת.. אתה אפילו לא האחרון שיש לו את הזכות לדבר על הנושא הזה ככה.

אין לך בכלל את הזכות הזאת.

גם אם זה אומר שאיבדתי את אהבת חיי כרגע, עד שאהבת חיי לא יבין שהוא קרע לי את הלב במילים האלה,

אין לנו על מה לדבר.

                    אני רואה מה הוא צריך?

                    אני לא רואה מה הוא צריך.

                    איך להוציא אותו מהבוץ

                    לפני שהכל מחשיך?

                    לא להביט לו בעיניים

                    זה יכול להיות מביך.

                    ואיך ככה נחיה בינתיים?

                    לא יודעים איך להמשיך.

                    החושך יורד, שקיעה,

                    שעה של בין ערביים.

                    ככה זה כל יום, בינו לבינה

                    המרחק רק גדל בין השניים.

                    אין חוט מספיק ארוך

                    כדי לחבר, אסור עוד לחתוך.

                    אז איך ככה יחיו בנתיים?

                    בזמן שהמרחק רק גדל, בין השניים..

וואו. שיר שלם. הצלחתי לכתוב.

הם במילא אף פעם לא מבינים כמה בדיוק אוהבים אותם.

או שהם נעלמים פתאום, ואז אנחנו נשארים עם חור ענק בלב...

אז למה בכלל לאהוב,

אם לנאהבים בכלל לא איכפת?..

הגעתי למסקנה שאני נקשרת לאנשים יותר מדי.

ובכל מקרה, יש  שאני קשורה אליהם יותר מכל אחד אחד, שהם כולם ביחד מרכיבים את השלמות שבאדם הכי חשוב בעולם. בכל אחד יש קצת, בכל אחד יש משהו שאני לא אוכל לחיות בלעדיו.

10140- כל הכנות שבוערת בתוכה, כל ההבנה, וכל ההזדהות. אין מישהו שיוכל להבין אותי יותר ממנה, אין מישהו שיפתיע אותי כל פעם מחדש מבחינת תגובה מבינה ומקבלת גם ברגעים הכי קשים.

2013- החוסר טאקט, החברותיות, האמת, הצחוק, התרופה לחיים. שמתי לב שרק ליידה יש באמת הרבה שמח, יש הרבה חיים. פשוט. למרות שלפעמים היא לא רואה את הכל, ולפעמים הדעות שלנו קצת שונות.

30170- כל כך הרבה קסם בגוף אחד פשוט. מעבר לאהבה, מעבר לכל חומה שתהיה, אני לא זוכרת מישהו שאי פעם הרגשתי בגללו כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר. כל יום אני מרגישה משהו אחרץ בשעה אחת אני יכולה לשנות את דעתי עליו לפחות 5 פעמים. כשהוא גורם לי להיות מאושרת, אין מאושרת ממני בכל העולם. כשהוא גורם לי להיות עצובה, או לבכות, זה בצורה הכי קיצונית שיש. הוא גרם לי לשנוא אותו, לאהוב אותו יותר מכל אחד, לספר לו דברים שאף אחד בחיים לא יידע, ופשוט לדעת שאני קיימתב עצם זה שאני מרגישה כל כך הרבה דברים, רק מהנוכחות שלו בחיים שלי.

40150- בשניה הראשונה בה התחלנו לדבר, זה נראה כאילו הכרנו כבר שנים. כשעברה שנה, הרגשנו כאילו הכרנו מגיל אפס, ולא רק שנה תמימה. השיחה הראשונה שלנו נמשכה כמעט שעתיים, ותוך חודש כבר ידענו הכל אחד על השניה. אני לא אומרת שזאת הייתה אהבה מהסרטים כי הייתי מאוהבת, אלא כי זה באמת היה נדיר. אני לא רואה עם אף אחד את הפתיחות שהייתה לי איתו, אפילו לא עם 40. אני לא רואה מישהו אחר שהיה כל כך קרוב למוח שלי, מישהו שיכלתי לדבר איתו על כל נושא שבעולם בלי לפחד, המישהו, אולי היחיד במשך כל החיים שלי עד עכשיו, שהרגשתי שבאמת באמת אהב אותי. אולי בגלל זה קשה לי לקבל את זה שהוא החליט לנתק קשר, כי הנה.. גם האדם שהכי סמכתי עליו בחושך הכי שחור שקיים, עזב. למרות שאני יודעת שאם הוא אי פעם יחזור, אני אדבר איתו. והוא יהיה חשוב לי. כי הוא באמת נדיר, ואני ידעתי לצפות כל תגובה שלו, עד לרגע שהוא נעלם לי. מאותו רגע, הוא נראה לי זר לגמרי. מוכר רק בתווי הפנים שלו.

5014- עם הנאמנות שלו, עם החלומות שלו, עם הכאב שלו שכל כך דומה לשלי, הוא האדם היחיד שהכרתי אי פעם שהרגיש בדיוק כמוני, בנוגע לאכזבה באהבה. יש לנו סיפור משותף בתחום הזה, ולמרות הכל.. אני לא חושבת שהייתי יכולה בלי ההקשבה שלו, בלי העקשנות שלו. בלי המילים האלה שמרחפות באויר, עם או בלי משמעות.

מתוך קבוצת האנשים הזאת, רק 40150 נעלם. אני יודעת שאם עוד אחד ייעלם, לא תהיה לי סיבה לחיות. הם הסיבה שלי לקום כל בוקר, להרגיש קיימת, לחייכת ולבכות, לצפות, לקוות, לחלום, ובכלל.. לחיות...

עכשיו 2013 מתקרבת מאוד לעמדה של 30170. אחרי ההפסקה האחרונה היום, הרגשתי שאני שונאת אותה. איך שהכל נראה כל כך מושלם, עד שהיא נכנסת לתמונה. למה בכלל הכנסתי אותה לכל הסיפור הזה, למה היא כל כך מושלמת, למה אני צריכה לקנא בה? כל הדברים האלה סחררו אותי לגמרי.

כשחזרתי הביתה קראתי משהו שהפך את דעתי לגמרי. בשניה שסיימתי לקרוא, שכחתי פתאום מכל הקנאה, מכל הבלגן שהיה. שכחתי הכל. הדבר היחיד שרץ לי בראש, זה מה עובר עליה. למה היא עושה את זה. איך לא ראיתי? איךא ני מעזה לחשוב עליה משהו כזה, כשהיא צריכה עזרה, כשאני לא רואה בכלל מה עובר עליה?

על אחת מאלה שמחזיקים את החיים שלי?..

אני כל כך שונאת את עצמי עכשיו שנתתי לעצמי לא לראות שרע לה, לא לראות את הכאב שלה, איך אני יכולה להגדיר את עצמי חברה אמיתי אם אני לא רואה אפילו שרע לה?! ואני עוד מעזה לקנא לה ולשקוע בצרות ההתאהבות המסכנה שלי במקום לעזור לה בבעיות גדולות בהרבה יותר?!?!?!

אני כל כך שונאת את עצמי עכשיו.

והפכם זה לא רק את הגוף שלי, הפעם זה את הכל. ה-כ-ל.

עכשיו אני מאמינה שגם הגוף דפוק וגם האופי.

ואני לא מצליחה לתפוס אף אחד... 10140 לא בבית. היא תחזור עוד שעה. והיא גם לא הייתה ערה למשהו חריג. 30170 אמר שהיא לא מספרת כלום על עצמה, שהם לא מדברים עליה, שגם הוא.. לא שם לב לשום דבר חריג...

אני לא מבינה.. איך אני לא יכולה לספר לאף אחד.. איף פתאום אף אחד לא עונה?

איך הזמן לא עצר ברגע שקראתי את זה? איך העולם יכול להמשיך להסתובב כשהיא מרגישה ככה?

"כיצד אפשר למצוא היגיון ברגשות שלנו?"

"חלומות אינם עוסקים בזמן, הזמן אינו נחשב"

"אין חוקים, זה נגמר כשאתה רוצה."

"אולי אני לא בגן העדן שלך, אולי את בשלי"

"אם אתה מודע לקיומך, אתה קיים"

"אנחנו רואים את מה שאנחנו בוחרים לראות"

"מעבר לכל מרחק... אני שולחת לך את אהבתי..."

"לכל אחד יש גיהנום שונה, לא הכל אש וייסורים"

"מישהו פעם אמר לך שעקשנות יתר יכולה להיות מטופשת?"

"בגיהנום יש סכנה ממשית, איבוד הדעת."

"יותר משאני רוצה אותך בבית הספר או מחוץ לו, אני רוצה לדעת איך אתה מרגיש כשאתה הולך לישון."

"אילו הייתי צריך לעבוד גיהנום... הייתי רוצה רק אדם אחד בעולם כולו שילווה אותי."

"אין עוד איש בעולם שאיתו הייתי עובר גיהנום."

"לפעמים כשמרוויחים, מפסידים"

"לפעמים אני מרגישה כאילו אני לבד בים של פרצופים"

"מאבדים את הדעת ברגע שהמציאות שלה הופכת לשלך"

"כשאתה מת, אתה נעלם"

"מה שאמיתי במחשבותינו, זו האמת. בין אם אנשים יודעים זאת ובין אם לא."

"הוא הדחיק את הכאב כל כך חזק עד שניתק את עצמו מהאדם אותו אהב יותר מכל."

"צר לי על כל הדברים שמעולם לא נתתי לך.  לעולם לא אגרום לך שוב לחייך. רק רציתי שנזדקן יחד, שני זקנים שצוחקים מכך שגופם מתפרק. זה גן העדן שלנו."

"תודה שהיית מישהי שתמיד התגאיתי להיות בחברתה. על אומץ הלב שלך. על המתיקות שלך. על איך שנראית תמיד. על איך שתמיד רציתי לגעת בך."

"אני מתנצל על כל הפעמים שאכזבתי אותך, במיוחד הפעם הזאת."

"בעוד דקה לא אכיר אותך יותר משאת תכירי אותי"

"את נהדרת כל כך, עד שגבר יעדיף את הגיהנום על פני גן עדן רק כדי להיות איתך"

"לפעמים כשמפסידים, מרוויחים"

"מה שנחשב בעיני אנשים כבלתי אפשרי,

הוא רק משהו שהם מעולם לא ראו"

סרט חזק כל כך.

מרגש עד דמעות.

אלה המשפטי הכי חזקים ממנו, במיוחד אלה המודגשים.. שהכי אהבתי.

אבל הכל קשור בהכל, וצאיך גם לראות את התמונה ואת כל אורך הסרט כדי להבין...

what dream may come. "לחלום אותך".

בדמיון שלי זה רץ כל פעם מחדש, הרגע הזה... הרגע המרגש הזה שמאחר מאוד להגיע במציאות.

אני רואה אותך, אתה לא מדבר עם אף אחד במיוחד... אני באה ומחבקת אותך... ואז עולה על האצבעות כדי ללחוש לך משהו באוזן ואתה מבין ומתכופף קצת, ואז אני אומרת לך... "...אני אוהבת אותך... ואיכפת לי ממך המון..." ואז, אפילו שהלחי שלך לא נוגעת בשלי, ואפילו שאני לא בדיוק רואה את הפנים שלך, אני יודעת.. יודעתש אתה מחייך. ושאתה קצת מובך, אני יכולה לראות את זה בדמיון שלי... אני יכולה לדמיין גם רק את הראש שלי ולהרגיש את האויר זז בצורה כזאת כתגובה מזה שהשפתיים שלך רק נמתחות לחיוך המדהים כל כך שלך.

ואז אני יורדת לכף רגל מלאה.. וממשיכה לחבק אותך.. חזק.. ואתה גם מחבק אותי חזק.

ואז גם אני מחייכת.

כי זה הכיי כייף, בארץ, בעולם, ביקום, בחיים. לחבק אותך... אתה האדם שהכי כייף להתחבק איתו, אבל לא סתם... להתחבק באמת. לחבק ולהרגע, לשים עלייך את הראש, לעצום עיניים, לחשוב על הכל.. ואל להריץ בראש. לחשוב, ולתת לכל המחשבות לצאת החוצה... שום דבר לא חוזר פנימה...

ואז אני מרגישה שאני יכולה להישאר ככה לנצח, כי זה כל כך מתאים לי באותו רגע לחבק אותו. באותו רגע, והכל רגע שיהיה.

אבל אז, אחרי כמה דקות, זה כבר מתחיל להביך.. גם אם אנחנו לבד ובטח אם אנחנו עם אנשים..(וסביר להניח שאם אנחנו עם אנשים, לא נתחבק ככה)... אז אנחנו באים להתרחק ואני בכל זאת רוצה להמשיך לחבק אותך.. כי זה רגע חלומי... (אמנם זה בדמיון, אבל גם במציאות זה מרגיש כמו חלום)  ואז אני פשוט מחבקת אותך חזק יותר, כדי לסמן לך להישאר קרוב.

אז אתה ממשיך לחבק אותי...

ובדמיון.. החיבוק הזהה נמשך כל השיעור...

הוא נמשך עד לשניה שאני צריכה לחזור לרגע למציאות כדי לבדוק איפה אני.

וברגע שאני יכולה לחזור לחלום? זה מתחיל שוב.

הפעם.. אני לוחשת לך שהתגעגעתי לחיבוקים שלך..

ובפעם הבאה... אתה בכלל זה שבא אליי ומחבק אותי.

בפעם אחרת.. אנחנו בכלל לבד, איפשהו, אולי במגרש.. אולי בדשא, באמצע איזשהו משחק מצחיק של שנינו, אולי בים... אבל זה פחות, ואולי.. על רקע לבן.. כשהכל נעלם, הסביבה, האנשים... וזה רק שנינו...

אני, אתה, והחיוך שלך.

ודרך אגב..

גם אם אני מנסה..

אני לא מצליחה לדמיין אותנו מתנשקים.

וגם במחשבה שניה, מה זה נשיקה? זה לא יהיה מיוחד... לא יותר מהחיבוקים שלנו. שיישארו מיוחדים לנצח, לא  משנה באיזה מצב נהיה.

לפחות בשבילי, תמיד, החיבוקים איתך יהיו מיוחדים.

כי אדם מיוחד, לנצח מיוחד, ולנצח כל דבר סביבו יהיה מיוחד.. אפילו אם הוא הכי רגיל שיש..

אני לא יכולה לומר לך את כל זה..

זה ארוך, כמו ששמת לב...

אבל לשם אני הולכת כל יום..

לשם אני בורחת...

"אתה מאבד את הדעת ברגע שהמציאות שלה הופכת לשלך"

"לחלום אותך", סרט מדהים. להנציח בזיכרון לפחות חצי ממנו..

העיניים רואות ברור

בדיוק מה מותר ומה אסור

עם עט על דף כותבת הכל

קשה מאוד הכל לזכור.

לדעת מה כדאי ומה אפשר

מה צריך לצייר אני יודעת כבר

ציור של גבולות בירוק ואדום

מציירת תמיד, ולא רק היום

כל כך הרבה זמן לא כתבתי שיר..

לשם שינוי.. הוא לא מדבר על כאב.