צניחה חופשית

            תמיד כשנסענו בכביש הראשי,

היא הסתכלה דווקא על הבניינים הנמוכים.

אף פעם לא טרחה לזקוף את צווארה

כדי לראות את אלה עם יתר הקומות,

תמיד לקחה בחשבון את מה שהתאים רק לה

מבלי להתחשב בדרישות ומטרות.

            תמיד דאגתי לה, 

שהיא לא שואפת מספיק רחוק-

שהיא תמיד נשארת מקובעת,

תמיד פחדתי שכשאוציא אותה לעולם

היא תיבלע מייד בתוך השקיקה לדעת.

כי איך אפשר להתמודד עם חלונות כל כך גבוהים

כשכל חייך חיפשת רק מעל המרתפים?

            יום אחד היה לי מספיק אומץ כדי לשאול

למה היא כל הזמן מסתכלת רק על הנמוכים,

למה מעולם לא התעניינה בגורדי השחקים,

והיא דווקא ענתה לי כאילו חיכתה שאשאל..

"בכל מקום נמוך אני מחפשת יסודות מהם אבנה מגדל"

אני רק מוודאת שהמוח שלי עדיין לא התנוון. שבת שלום :)

שווה פרסום. כי גם מהרגעים הכי חשוכים בחיים אפשר להוציא נקודות של אור!

26/2/12

            אהובה שלי, המקום הזה שאני נמצאת בו הוא כל כך מוזר. יש פה בנות שגורמות לי לחייך ולשתוק, טבלת ייאוש שנמשכת בדיוק שלושה ימים ומפקדות שלשם שינוי גורמות לי לגלגל עיניים.

            אין לך מושג איפה אני נמצאת ולמען האמת- גם לי אין. כל הגוף שלי מגרד כי לקחו לי את המשחה אבל מגרד לי לא בגלל שאני לא מורחת, אלא בגלל שאני לא יכולה למרוח. כי לקחו לי את האפשרות וכרגע ממש בא לי לטפל בעצמי.

            חופש הוא מצרך יקר שנורא קשה להעריך אותו והרבה יותר קל לוותר עליו מרצון, מתוך מוטיבציה למשהו גדול הרבה יותר, והחוסר מורגש בעיקר כשאת זקוקה לו כל כך.

            למען האמת, הדבר היחיד ששובר אותי זה אמא, ואני כל כך שמחה שלא אהיה זמינה כל השבוע כדי שהיא לא תוכל לשבור אותי, גם ככה החופש (המחסור בו) שובר אותי כמעט.

השעה בערך 21:00

או 20:30...

-#####-

27/2/12 נדמה לי באזור 9:00 בבוקר.

            בחיי שאין לי מושג לומר לך איפה אני נמצאת. אני יודעת למה אני כאן וזה קצת מצחיק אותי, למרות שזה עצוב מאוד, אבל המקום הזה נראה כמו משהו אחד מרגיש כמו משהו אחר ואומרים שזה מקום שונה לגמרי.

            כשחזרנו בקמ"א לנוהלי טירונות עוד הייתה לי מוטיבציה לעמוד ולהקשיב. רציתי להוכיח את עצמי, רציתי להיות הכי טובה, המשמעת העצמית שלי אמנם לא הייתה בשמיים כי מן הסתם המשמעת הייתה פחותה מכל רגע בטירונות, אבל עדיין מספיק חזקה כדי להשאיר מספיק רושם.

            המקום הזה הוא פשוט בדיחה. דווקא בגלל שזה חלק מהצבא- זה מרגיש לי כמו בדיחה ממש גרועה שגורמת לי לגלגל עיניים ולהזיז שפתיים בהתאם- כי אם אני אצחק אז אני עלולה להמשיך להיות לא זמינה גם מעבר לסופ"ש הקרוב.

            ואיך בכלל נוסעים עצמאית באוטובוסים מעתלית לירושלים? גם כן הבסיס הזה, חור נידח בשומקום.

            היה לי קר בלילה. התכסיתי בשמיכת פליז הכחולה שלי ומתחתיה במעיל ב'- כי זה הכי קרוב לפוך שיכל לחמם אותי. אני ישנה מול הדלת והדלת היא חצי עם רשת ככה שזה חצי כוח כמו לישון בחוץ, חצי קור מהקור בחוץ. וקר פה.

            הבנות האחרות משלימות שעות שינה, ואני במקום לעשות כמוהן- כותבת לך. הראש שלי מתחיל לכאוב מכל הפסיכיות שיש כאן, או כי ישנתי בלילה בערך שש שעות (איבדתי תחושת זמן- השארתי את השעון בבית כי הוא עשה לי פריחה) או כי אני תכף הולכת לתרום דם ואני הרי כבר יודעת מראש שאני אתעלף. אולי זה בגלל שאני לא שותה מספיק (בקושי חצי ליטל נוזל כלשהו ביום) ואולי כי זמנית לקחו לי את החופש. למרות שנראה שכרגע אני בשיא החופש של הכלום הזה, כי אני יכולה לכתוב לך ואפילו לקרוא אם יהיה לי מספיק כוח, ואף אחד לא יגיד שאני צריכה לעשות משהו אחר.

            שאלו אותי היום אם ניסיתי אי פעם לפגוע בעצמי. בלי לחשוב ולשקול פעם שנייה מייד אמרתי שלא, כי לפחות בתדמית שלי אני צריכה לעשות רושם נורמאלי ולא פסיכי כמו שאר הבנות כאן. בדרך כלל לאנשים נורמאלים מתייחסים נורמאלי, זה כלל שלמדתי בטירונות, אז לדעתי אין שום סיבה שלא יעבוד גם כאן.

            במילא נשאר לי עוד היום, מחר, ויום רביעי. והלילה של יום רביעי. וזהו. בחמישי הביתה. אפילו יום בגדוד נשמע הרבה פחות גרוע מלהישאר כאן עוד יום, אז המשמעת העצמית שלי בהחלט עומדת כרגע במבחן מול ויד ביד עם כוח הרצון. אני מקווה לא להרפות בדרך ליום המיוחל הזה.

            נראה לי שגם אני אלך קצת לישון. מבטיחה לכתוב לך מספיק כדי שבסופו של דבר לא תצטרכי לשאול אותי שום דבר על השבוע הזה . זה יבוא לי עם הזמן, אל תדאגי, יש לי עוד שלושה ימים מלאים לכתוב לך.

מעולם לא הפסקתי לאהוב.

♥.

-#####-

נראה לי שהשעה באזור 15:00 בצהריים.

            תרמתי היום דם בפעם הראשונה!  היד שלי ממש כואבת וכל הגוף שלי מגרד כי לקחו לי את המשחה ועדיין רופא לא אישר לי לקבל אותה, משעמם לי רצח ואני קצת מסוחררת בגלל התרומת דם, אבל לפחות ביום חמישי אני חוזרת הביתה.

            אם הייתי כותבת לך לפני שעתיים בטח הייתי מפרטת לך ממש איך הרגשתי בזמן שחוררו אותי, כי זה השפיע עליי קצת והייתי הרבה מסוחררת, אבל היה שם איש ממש נחמד וכנראה מאוד מנוסה שעזר לי לא להתעלף ודאג שאני אשתה הרבה לפני ואחרי וככה הצלחתי לא להתעלף.

            אני מתה מתה מתה לאכול שוקולד, כי את לא מבינה, והלוואי שבחיים לא תביני, אבל כל דבר פה שואב לך את הכוחות מהשנייה שאת רק יורדת מהרכב וממתינה מחוץ לשער. הכל לבן, ואפור, ובשביל לגוון קצת יש לך קיטבגים ירוקים שמרוח עליהם בצבע אדום את המספר 600. הכלים בחד"א צבעוניים. הרצפה בצבע קרם. לפני מגורי סגל/מתחם סגל שפת המדרכה צבועה באדום. אזהרה.

            חצי מהבנות מעולפות (חצי כוח) בגלל התרומת דם.

            הבטיחו להן מוצמדת של 24 שעות אם יתרמו דם, אז כולן קפצו. לא כולן יכולות, כפי שאת יודעת, כי תרומת דם לא מתאימה לכל אחת, אבל מי שיכלה הצליחה לעשות משהו טוב ולקצר לעצמה את העונש ביום אחד. ויום אחד זה כל כך הרבה, בחיי, שתי משמרות זה כמעט כלום לעומת המקום הזה. אבל לי זה לא עוזר, כי המוצמדת נחשבת רק מ14 ימים ומעלה, ואני רק קפצתי לבקר. עוד שלושה ימים אני הולכת. אז אני סתם עשיתי מעשה טוב, להנאתי.

-#####-

עכשיו קצת אחרי 21:30, כי ירדתי משמירה בשעה הזאת. התארגנתי (סדין, איחוד הפליז והשק"ש, פיג'מה) אז לא צריך להיות יותר מדי אחרי. האצבע של יד ימין כואבת, הקיפול ביד שמאל כואב, שניהם תוצאה של התרומת דם היום. הראש שלי מסתובב מעייפות אבל לפחות כבר פחות מגרד לי, או מגרד לי מריפוי ולפחות אני לא מתפוררת (אישרו לי לקראת הערב את המשחה!) אין לי יותר מדי מה לכתוב לך.

-#####-

אני מתגעגעת אליו.

            בהארי פוטר יש קסם כזה שמרחיב נפח של כל מיני דברים, כמו תיקים, תאי מטען של מכוניות, וכל מיני דברים שמכניסים אליהם הרבה יותר ממה שהם אמורים להכיל. ככה אני מרגישה שקורה ללב שלי. אני מתגעגעת אלייך כל-כך! ואני מתגעגעת לאח שלי כלכך. והאמת היא שאפשר לחלק את אחוזי הגעגוע ביניכם בערך 45/45 ועוד 10% לכל השאר.

אבל משום מה זה לא מתחלק ככה, זה מתחלק ל100% אח שלי, 150% את, 150% הוא, ועוד קצת לא מוגדר לכל השאר.

הלב שלי מכיל הרבה יותר געגוע ממה שהוא אמור.

            וזה בכלל לא טוב, כי אני כועסת כל כך.

            דיי כבר איתו! נמאס כבר לחשוב עליו :( לילה טוב, קר לי ואני עייפה, הייתה לי שמירה ככ ארוכה לחשוב על ככ הרבה דברים... יותר מדי :( -♥-

-#####-

המילה "מחר" מתחלקת בכתיבה שלה כמו ספירה לאחור-

מ> שלושה קווים |\|, ח> שני קווים ר|, ר> קו אחד ר.

מחר                  מחר         מחר  מחר          מחר מחר

מחר              מחר מחר   מחר מחר מחר    מחר מחר מחר

מחר           מחר    מחר   מחר        מחר    מחר

מחר        מחר       מחר   מחר        מחר    מחר

מחר    מחר           מחר   מחר        מחר    מחר

מחר מחר              מחר    מחר        מחר    מחר

מחר                    מחר    מחר        מחר    מחר

אומרים              אומרים              אומרים              אומרים                          אומרים

      אומרים        אומרים              אומרים             אומרים                     אומרים אומרים

            אומרים  אומרים              אומרים             אומרים                  אומרים    אומרים

            אומרים  אומרים              אומרים             אומרים              אומרים        אומרים

            אומרים  אומרים              אומרים             אומרים           אומרים           אומרים

            אומרים  אומרים              אומרים             אומרים        אומרים              אומרים

            אומרים  אומרים              אומרים             אומרים     אומרים                 אומרים

      אומרים        אומרים              אומרים             אומרים אומרים                     אומרים

אומרים              אומרים              אומרים             אומרים                              אומרים

     אומרים אומרים                        אומרים                   אומרים אומרים

אומרים אומרים אומרים                    אומרים              אומרים  אומרים   אומרים

אומרים                                      אומרים              אומרים                  אומרים

אומרים                                      אומרים              אומרים                        אומרים

אומרים                                                              אומרים                        אומרים

אומרים                                                                   אומרים                   אומרים

אומרים                                                                          אומרים  אומרים   אומרים

אומרים                                                                                               אומרים

אומרים                                                                                               אומרים

אומרים                                                                                               אומרים

מחר                  מחר         מחר  מחר          מחר מחר

מחר              מחר מחר    מחר מחר מחר     מחר מחר מחר

מחר           מחר    מחר   מחר        מחר    מחר

מחר        מחר       מחר   מחר        מחר    מחר

מחר    מחר           מחר   מחר        מחר    מחר

מחר מחר              מחר    מחר        מחר    מחר

מחר                    מחר    מחר        מחר    מחר

            בית   בית   בית   בית                    בית   בית           בית   בית   בית   בית

            בית   בית   בית   בית                    בית   בית           בית   בית   בית   בית

            בית                                          בית                  בית                  בית

            בית                                          בית                  בית                  בית

            בית                                          בית                  בית                  בית

            בית                                                                 בית                  בית

            בית                                                                 בית                  בית

            בית                                                                 בית                  בית

בית   בית   בית   בית   בית   בית                                         בית                  בית  בית

בית   בית   בית   בית   בית   בית                                         בית                  בית  בית

!!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!

!!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!

!!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!

!!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!

!!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!      !!!!!

ככה נראית טבלת ייאוש של יום =שלישי=.

-#####-

28/2/12

אני מרגישה ככ מיואשת. מאז הבוקר אמרתי את המשפט "מחר אומרים מחר בית" אולי פי שניים ממה שכתבתי בשני עמודים הקודמים. יש בנות שהולכות מחר. אני בחמישי. בא לי רק לישון כל היום ולא לעשות שום דבר. אני באמת ישנה כל היום ולא עושה שום דבר, אבל אני מותשת וכבויה. לקחתי איתי את הספר שלך, סיפורה של ליסי, אבל כל כך אין לי כוח לקרוא.

            אוף, אוף!

בא לי לצייר. עשיתי טעות שלא הבאתי את הבלוק שלי ואת העפרונות. לא הבאתי תמונות. לא הבאתי משהו לחיות איתו את השבוע הזה, רק אותך. אני חייבת להודות שאת עושה עבודה לא רעה, אפילו שאת שם רחוקה מאות קילומטרים ממני, אבל הדברים הישנים שלך במחברת הזאת מחזיקים אותי בכל לילה מחדש. קריאה חוזרת לפני השינה, כאילו לטעון את עצמי, לישון עוד קצת, ואז לקום עם כוחות חדשים.

בא לי להתלונן! כל המקום הזה וכל מקום אחר בצבא שגרם לי להגיע לכאן! וכל אדם ואדם שגרם לי להגיע לשם.

אתמול חשבתי על הסיבה שאביב גפן קרא ללהקה שלו "אביב גפן והתעויוט". הוא הסביר את זה בthe voice של שבת. כולנו בני אדם וכולנו טועים, וזה למה הוא קיבל את זאת שקצת זייפה ועוד הייתה בתחילת דרכה ולא את זאת שיש לה קול מדהים ונוכחות מפציצה על הבמה. כי הוא רצה לתת לה את המקום להשתפשף ולתעוט, כי גם טעויות הן תעויוט.

ואז שחבתי על זה, שמאז שהציעו לי בפעם הראשונה לעבור למקום אחר בפלוגה, כבר אז התחלתי, פצחתי בסדרה של טעויות שאני עדיין לא רואה את הסוף שלה. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר טוב, אבל נו, הנה למדתי שגם אני בנאדם וגם אני תועה בדרך שלי. בצבא ובחיים שלי בכלל.

            הנתיב הבא שעומד מולי הוא העבודה אחרי הצבא. קיבלתי הצעת עבודה לבייביסיטר אצל מישהי מוכרת וותיקה, אבל הילדים חדשים. ממני נדרש לעמוד בסדר יום של אוכל-שינה-טיול-משחק עם תאומים בני חצי שנה. ההצעה היא לסוף פסח עד ספטמבר, ואני מפחדת לקחת אחריות אחרי שהפלתי אותה כל כך הרבה פעמים. אני יודעת מה את תגידי, שזה הזמן לפתוח דף חדש ולהתחיל מחדש וללמוד מהטעויות שלי וזאת ההזדמנות בשבילי לבנות את עצמי מחדש ולסמוך על עצמי מחדש. זה בדיוק מה שהיא הייתה אומרת, אם היה לי אומץ להטריד אותה בזה כשהיא בונה לה חיים אי שם בפלורידה. אתן דיי דומות, סתם שתדעי.

            אהובה שלי, איזה מזל שיש לי אותך. אפילו שאת לא באמת פה, יש לך חדר (אחד? בית מלון שלם!) במחשבות ובלב, וזה כל כך נעים לחשוב עלייך (על איזה שוקולדים אשים לך בחבילה, למרות שכאן, פיזית, אין לי אפילו כדור אחד לרפואה, ומה אכתוב לך כשאצא מהמקום המחריד הזה, וכמה חזק אחבק אותך כשסוף סוף נתראה, ומעניין עד כמה חזק תצעקי עליי כשאגיד לך שוב את המשפט שאת כל כך לא אוהבת..)

            נראה לי שאני אפרוש לקרוא ספר, וגם בא לי להיות קצת נחמדה ולהביא את העט (שכמעט נגמרה! שיט!) למישהי שצריכה.

            אוהבת המון -♥-

-#####-

אזור 11 ומשהו.

            יש לי קליק וקולה! יש פה דבר כזה שנקרא "קנטינה", זה כמו שק"מ ומגיע לי לקנות ב18 ש"ח. אז קניתי ב10 וזאת טעות, בדיעבד, כי הייתי יכולה לקנות עוד קליק. עוד שוקולד לרפואה. אם הייתי חושבת שקב"ן היה יכול לעזר לי, אז הייתי מבקשת, אבל אני יודעת שלא.

            מחר אומרים מחר בית!

וכפי שאת רואה העט שלי כבר צולע ועוד שנייה נגמר... :(

-#####-

יש לי עט! שקצת צולעת

טוב, קצת הרבה צולעת, אז אני אמשיך לכתוב בפחד שכל רגע תיגמר לי העט הישנה.

            באמצע ארוחת צהריים הקימו אותי ואמרו לי ללכת לשמור בבידוד. שמרתי שם על מישהי שקראים לה מעיין, היא נכנסה לשם בגלל שהייתה נפקדת חמישה ימים, ולבידוד בגלל שסירבה לעלות על מדים ודיברה לא יפה למפקדות. אבל היא כל כך חמודה, וכל כך נהניתי איתה עד שהמב"ס החליט לבקר אותה ולהעלות אותה משפט כדי להוציא אותה מהבידוד. בחיי שהייתי מוכנה להישאר שם עוד, להפסיד את כל הספירות והטרטורים וללכת לשמור עליה שם.

אני למעשה שומרת בבידוד שהיא לא תפגע בי או בעצמה. והיא כל כך לא נראית מזיקה, לא לי ולא לה. צחקנו מלא. סיפרתי לה עלייך והיא סיפרה לי על האחים שלה, באמת נהניתי איתה. לשם שינוי קצת חייכתי במקום הזה, אולי כי הרגשתי פסיכית בתוך תא לבן שאין בו טיפת צבע לרפואה. אז פשוט התפרקתי שם בצחוק.

            אז עכשיו אני אוכלת את יתר הקליק ושותה את יתר הקולה, וכותבת לך בשארית הדיו (כפי שאת רואה העט בקושי עובדת) ואני כל כך מתגעגעת. אין לי מושג אפילו מה השעה.

-#####-

השעה באזור 4.

מה עשית לי? איזה ספר נתת לי לקרוא? סטיבן קינג גורם לי לחשוב עליו, גורם לי לסלוח לו, נותן לי כוח לשבת לידו ולהילחם עליו שיישאר בחיים שלי.

משהו מתהפך בי, אני לא יודעת אם זה טוב או לא, כי אני כ"כ כועסת וכ"כ לא מגיע לו, אבל כרגע אני מסוגלת לסלוח לו.

            קשה לי לקרוא את סיפורה של ליסי כי סקוט שלה מזכיר לי יותר מדי את זה שלי, והמערכת יחסים ביניהם מזכירה לי כל כך אותנו.

אני חוסכת בעט. אוהבת ♥

-#####-

אזור 9, מה שבטוח לפני 10. כי ב10 יש כיבוי אורות.

            היום כשחיכינו לסגירה התברר שכל הבנות פה, סליחה, -רובן- לא נמצאות כאן בפעם הראשונה. המקום הזה כל כך מפחיד את כל החיילים, את כל אלה שעדיין לא היו פה. סתם עצבים, כי בתכלס גם כלא זה לא כזה נורא. רוב הבנות נמצאות פה בגלל נפקדות שהפכה לעריקות, 5 יום נפקדות=14/21 בכלא. סירובי פקודה, 10/14 כמו כלום.

אני מקווה שמחר יעבור לי מהר, עם קולה ושתי שקיות קליק ועט חדשה שאפשר לכתוב בה (מישהי עוזבת ואמרה שתביא לי את העט שלה כי אני כותבת כל כך הרבה! הידד חח). נורא מגרד לי אבל אותה אחת הביאה לי גם מגבת אז סוף סוף אני יכולה גם להתקלח נורמאלי, למרות שזה קצת מגעיל אבל מה לא עושים בשביל מקלחת? (זה אשכרה נשמע כמו כלא).

            לפחות יהיה לי חודש אחרון של שקט, שכבר לא איכפת לי מה ייתנו לי לעשות כי אני את השירות הצבאי שלי כבר עשיתי, ועוד חודש פחות או יותר חמישה ימים זה לא באמת משנה. בא לי כבר יותר לישון מלהתקלח. אבל כולי מתגרדת אז אני חייבת להתקלח. :(

-#####-

29/2/12 אזור 9?

יש לי עט חדש! הוא קצת עקום ולא כותב משו אבל גם זה טוב.

            יש לי עט, אין לי מה לכתוב, ויורד מבול בחוץ. היינו אמורות לנקות את הפלוגה לכבוד המב"ס אבל הגשם "מונע" מאיתנו לעבוד. אז אנחנו בתוך החדרים. באמת שאין לי מה לכתוב, מחר אני משתחררת והיום הזה נצפה לאופטימי, אז בינתיים אני אשרוף שעות בקריאה. יותר מאוחר הקנטינה תיפתח, קולה+ שני קליק, מקלחת אחרונה >לישון >ואחרי ארוחת בוקר הביתה! (כלומר בסיס ואז הביתה).

            נורא קשה לי לכתוב ככה, אז אני אכתוב כשיהיה לי מה. בטח זה יקרה עוד עשר דקות (פחות) כשסקוט יעלה לי מחשבות מציקות. אוהבת 3> הנה גם הלב שלי עקום היום.

"כמה בת מזל עלייך להיות כדי שאהבתך תשיג במרוץ את הזמן?"

"ויברך אלוהים את בריכת המילים שאליה כולנו יורדים לשתות"

חזרתי הביתה מלאת חוויות, אחרי שנתתי לעצמי להשתטות ולבלות ולרגע לשכוח מהכל, מהאדישות שעוטפת אותי. נכנסתי הביתה והיה ריח נוראי. שוב שתן. פתחתי מייד חלון. שוב אח שלי. זה קטע כזה, אצל ילדים בני 4, שהם חווים איזשהי טראומה (פחד/קנאה/מה שלא יהיה) שגורם להם לחזור ולהרטיב, שמעתי את זה עליי וראיתי את זה על עוד הרבה ילדים בגיל זהה שעברו באותה מדרגה. אבל אמא ישנה, ואני במילא ערה. לאמא היה יום ארוך, ולי היה יום ארוך אפילו יותר- אבל אמא ישנה ואני גם ככה ערה. אז אחרי שבדקתי מה בכלל רטוב, עם אור קלוש בפלאפון ליקטתי טרנינג, תחתון, סדין זמני, פיניתי את כל המיטה של אחי מכל הבובות, והערתי אותו והסברתי לו בשקט שצריך מהר מהר להחליף בגדים וסדין ואז הוא יוכל לחזור לישון. הוא מייד הבין, הבין שהכל רטוב, שצריך להחליף. אז הוא קם מהמיטה, נעמד, הורדתי לו את הבגדים. מסתבר שהנזק גדול יותר משהריח בהתחלה, אז שלחתי אותו לשירותים וניגבתי אותו כדי שלא יהיה רטוב, הלבשתי אותו במכנס ותחתון יבשים והחלפתי מהר את הסדין. גם השמיכה הייתה רטובה, אז תרמתי את אחת משמיכות הפליז שלי לטובת שקט בלילה הזה. גם החולצה רטובה, ולעזאזל אין אף בגד של אחי בכביסה הנקייה, אז הערתי את אמא. במשפט קצר הסברתי שהוא שוב הרטיב וכבר החלפתי הכל, אבל חסרה לי חולצה- שגם היא התרטבה. היא זרקה לי את המיקום של הגופיות ומיהרתי לדלג ולהחליף לו גם אותה.

דרך החלון הפתוח הפונה לכיוון דרון שמעתי זיקוקים. טילים? מה פתאום קרוב כל כך? חוץ מזה זאת לא פעם ראשונה שיש לאנשים יציאות לירות זיקוקים בשעה מונפצת כמו זו, באמצע הלילה, רק קריאת הידד קלושה וסמלית.. כי אם בכלל אלה היו טילים, איך יש כל כך הרבה, ולמה לא הייתה אף אזעקה?

ואז שמעתי מרחוק "צבע אדום" בערך חמש פעמים.

אתה יודע, זה קצת אירוני, לדעתי, שהטיל הראשון על תל אביב דווח בדיוק כשהגעתי הביתה אחרי מסע קניות באותה עיר, וששיגרו טילים קרוב לעיר שלי ממש רגע אחרי שחזרתי הביתה. זה גם אירוני שאני היחידה שערה כבר 40 שעות כמעט רצופות (ביניהם שעתיים שינה) ועם זאת היחידה שמסוגלת לרוץ, לסדר, להינות, לחשוב צלול, להתעסק בכל דבר חוץ מההפגזות כאן או שם, אז אני מחייכת חצי חיוך מסופק, כי גם אם אמרת שאתה לא תשמור עליי, אתה יודע שאתה לא תאכזב אותי כשאני סומכת עלייך. הרי יש בינינו הסכם לא חתום, ואני רק קיוויתי שאתה באמת תרצה לעמוד בו.

אז למה רק חצי חיוך מסופק? כי החצי השני עדיין עטוף כולו בפחד..

נפגשים באוטובוס, הוא נראה לה מוכר. ואז היא מחייכת, מבינה, קצת מובכת ועדיין מעזה, היא פונה אליו רק מושכת את צומת ליבו, מזדהה, והוא כבר מכיר וזוכר מה שראה..
רק אדם אחד מפריד ביניהם, אדם אחד ומבוכה, אבל הוא מתנצל וקם למרות שלעמוד כבר אין מקום והוא מנסה למרות הכל להנעים את הרגע בשבילה, כך לפחות היא מרגישה.
שיחה קצרה מחליפים משפטים נבוכים, בדרך לדודה בדרך ללימודים, הלוואי שיכלתי לתת לך עכשיו מה שרציתי כבר מזמן- לא נורא נתראה שוב - עוד המון זמן- שתיקה קלה שוב מבוכה, והנה היא כמעט צריכה לרדת והוא ממשיך, אז היא מבקשת מזכרת והוא מחייך ומסכים, ואז היא יוצאת מהאוטובוס בצעדים של ריחוף, כי אין אדם מאושר ממנה בכל העולם- דבר שיכיל יותר אושר ממנה, באותו הרגע, לא קיים.

נורא רציתי לכתוב על זה סיפור, אבל למוח רצונות משלו,

וזה מה שקורה כשהוא אומר לי "תשתקי ותכתבי". אז יצא סיפורון במשקל :)

או בועה 3, תגידו לי אתם. :)

            כולם כבר ירדו למטה ורק אני נשארתי, עדיין מחפשת את הפריטים האחרונים בחדר שהם החשובים ביותר, אחרי הכל לא בכל יום אתה מתכנן את הבריחה של חייך. כשסיימתי יצאתי, הגעתי למעקה הקומה והסתכלתי על כל 8 הקומות למטה. הייתי צריכה לרדת רק ארבע, אבל אם כבר אני בורחת, לפחות שיהיה בסטייל.

            קפצתי על המעקה בתנוחת צפרדע, חייכתי לכל האנשים הקפואים שנעצו בי מבטים המומים, וצנחתי למטה.

            קומה אחת, שתיים, תפסתי במעקה של הקומה השלישית בכוונה להחליק את הקומה הרביעית בספירה. נעצרתי לרגע, תלויה כך במעקה כאילו נפלתי מהקומה ורק במקרה הצלחתי להיאחז בו כדי שלא להתרסק בתחתית המדרגות.

            "את תמיד מנסה להתאבד ככה?" אפילו לא הבחנתי בטומי מתקרב כשבחנתי בשעשוע את כל האנשים שלא החליטו אם להציל אותי או לברוח.

            "אתה הורס לי את כל הכיף" התנדנדתי מעט אחורה כדי לקפוץ קדימה אל תוך הקומה, ממש כאילו אני מטיילת בגן שעשועים ולא מתנדנדת על מעקה בגובה ארבע קומות. עכשיו כולם יודעים מי אני אז אין ספק שאצטרך לברוח, אבל למי איכפת? זינקתי לעבר היציאה לים הפתוח ותוך רגע הגעתי למזח המכוסה אצות. כמו שצפיתי, ראיתי שם את שני ההורים שלי עם שלושת האחיות שלי, כולם יושבים על אבן ירוקה למרגלות מים ירוקים.

            צעדנו אליהם, אני מדחיקה את כל הצעקות הנגעלות שמתוכי, ובדיוק כשהתכוונתי לשאול לאן פונים עכשיו- הם הקדימו לדבר. "הבאת את הדרכון שלך?" שאלה אמא שלי.

            "הייתי צריכה?" הייתי מופתעת, כי לאף אחד מהם אין דרכון, אז לא צפיתי שיבנו דווקא עליי- כשאני היחידה שטורחת להתנהג כמו אנושית ודואגת שתהיה לה תעודת זהות וגם דרכון. הייתי בטוחה שכולנו פשוט נזנק מארץ לארץ עד שנמצא מקום שנוכל להישאר בו מספיק זמן.

            "רוצי" אמא אמרה. אז אני רצתי. בתוך שניות מצאתי את עצמי שוב בקומה התשיעית, זו שהתאבדתי ממנה בזינוק מרשים, צועדת לעבר דלת החדר שעדיין הייתה שלי- עדיין היינו אורחים במלון הזה.

            נכנסתי לחדר ואפילו לא טרחתי להדליק את האור, אני לא זקוקה לזה. חיפשתי קודם על המדף החשוף. מצאתי ערמה של דפים, התחלתי לחפש ביניהם ספרון. מצאתי חתיכת פלסטיק ששמרתי בה כמה תמונות פספורט ישנות. "אז כנראה שיש לך תעודת זהות" שמעתי קול מוכר מאחוריי בשנייה שנגעתי בעטיפת הפלסטיק.

            "אולי" הגבתי באדישות כשהכנסתי את התמונות לכיס מכנסי. הקרב יתחיל ממש בעוד רגע, כשאני אמצא מה שהוא מחפש.

            "איפה כולם?" הוא שאל בנעימות מזויפת.

            "בחוץ" עניתי בקצרה כשהמשכתי לחפש. ראיתי את תעודת הזהות ולא התעכבתי עליה כדי שלא יקבל את מבוקשו. פתחתי את הארון ומייד ראיתי את הספרון.

            "אולי תתני לי לשמור על זה, ליתר ביטחון" הקול המזויף הפך לי את הבטן בכל הברה שהגה.

            "באמת שלא צריך" הייתי חייבת להיות מנומסת, חוק ברזל. אולי כשנהיה נמלטים לא נהיה חייבים. מעניין איך זה עובד...

            "אילסה" הקול שלו נהיה יותר תקיף. עכשיו זה הולך להיות מעניין. החזקתי בידי את הדרכון ושלפתי בזריזות גם את התעודה מהמדף, שתיהן בטוחות יותר בין האצבעות מאשר בכיסים.

            "הרי בסופו של דבר את תנסי לחשמל אותי בתקווה שיהיה לך יתרון של 30 שניות לברוח," דבריו נקטעו כשבדיוק הבנתי שהתגובה שלי הייתה אוטומטית לגמרי. גם אם התכוון להסס ולחלוק עליי בהמשך המשפט- הוא לא הספיק.

            הזינוק שלי הפעם לא נועד להשתעשע אלא למהר, כך שתוך שניות כבר הייתי שוב על המזח. המים היו כל כך ירוקים וכל הסלעים מכוסים טחב ואצות גם הם עד שהעדפתי לזנק למשפחה מאשר לצעוד אליהם.

            זינקתי מעל המים, כל הירוק הזה העביר בי צמרמורות וגרם לי לראשונה לפקפק ביכולות התעופה שלי. תוך כדי שאני נהנית מצללי צבי הים והדגים העצומים שלא היה לי ברור איך חיו בחושך הזה כל כך הרבה, הזכרתי לעצמי שגם התעופה הזאת בנויה על זינוק ותאוצה, לא הפיזיקה האנושית הכי הגיונית אבל עדיין יש לה אחיזה במציאות. שלוש שניות של תעופה שהצלחתי לצבור להנאה בידיעה שלמרות הפחד, התעופה מספיק בסיסית כדי להחזיק אותי באוויר אחרי שלקחתי זינוק כל כך מחושב. ואז צנחתי לצד המשפחה.

            "אין לנו זמן לבזבז," פתח אבא שלי כשגבו אל המלון שבעוד רגע נעזוב. "מזנקים למקסיקו".

            עיניה של אמילי נפערו בתדהמה. הרגשתי כמוה, אבל הייתי חייבת לשמור על אדישות למרות המרחק העצום. "כולנו?" היא גמגמה.

            "חוץ מאילסה" הוא ענה תשובה שהפתיעה גם אותי. איך חוץ ממני, אם אני המזנקת החזקה ביותר בחבורה? "את טסה לשם" הוא השלים את התוכנית.

            לא היה כאן שום היגיון, ובכל זאת השלמתי עם העובדה שהיום כנראה הולך להיות שקט במיוחד. אני הגעתי לשדה התעופה לבדי, מתענגת על המבטים שהצלחתי לקטוף בנוכחותי ללא מזוודה. המצאתי תירוץ על משפחה שמחכה לי ולכן אני לא זקוקה ליותר מתיק קטן. הניחו לי לעבור בלי עוד תחקורים, למרות שעדיין הרגשתי את המבטים של הבודקת נעוצים בגבי. בטח, התיק שלי הכיל כמעט כלום, אז גם התירוץ הזה נשמע להם צולע. התאפקתי כל כך שלא למשוך תשומת לב...

            דרך חלון המטוס הייתי יכולה להבחין במשפחתי חוצה את היבשות בזינוקים זריזים וחזקים. הם מתחזקים שם בזמן שאני מתייבשת כאן, הם עושים את כל הכיף בזמן שאני ממש משתעממת. הגענו למקסיקו כמעט באותו הזמן, אני נחתי עשר דקות לפני שהם חצו את הגבול. כיוון שלא הייתה לי מזוודה לחפש, פניתי ישר לכיוון היציאה.

            עברתי את הבדיקה הביטחונית ביציאה והמנורות בישרו לי שהכל תקין. הבודקת סיימה לבחון את כל מעט הפריטים בתיק שלי והגישה לי חזרה את הדרכון. "את יודעת שגלאי התעופה רחוקים מכאן" למה שהיא תגיד את זה לי? הרי אני בסדר. "תפסו חבורה במפרץ" ובראש שלי כבר ראיתי את כל המשפחה שלי קופאים במקום כשהם מזנקים לחצות את הגבול. "תקשיבי, אוריון. אני לא יודעת מה את או החבילה שלך מחפשים כאן אבל החוק עוד יתפוס אתכם" היא נעצה בי מבט שידע מי אני, אבל אני רק המשכתי ללכת בלי לומר מילה או לשנות הבעת פנים. בראש שלי כבר ראיתי את הכל בהילוך איטי מהיר במיוחד, איך הם קופאים באוויר, מתהפכים על רצועה דמיונית ואז נהדפים לאחור, אל תוך גבולות המדינה החדשה. אני מכירה את תופסי התעופה האלה, הכרתי אותם יותר מדי טוב. מספיק טוב כדי לדעת שמהרגע שכולם קמו מההלם, הם כבר לא המשפחה שלי, אלא המחפשים הרשמיים שלי. כל השישה. ולא ייקח להם הרבה זמן לעלות על זה אז כדאי שכבר מעכשיו אני אתחיל לברוח.

הבלוג בן 5 וחצי שנים וחוגג בדיוק היום, בדיוק השעה, 16.000 כניסות!

כל שנותר הוא לקוות שאותם מבקרים שחלקו את ה16.000 האלה יחזרו על עצמם גם בפעמים הבאות,

ואליהם יצטרפו גם מבקרים חדשים שגם הם ירצו לחזור... :) 3>

                    הנשיקה הראשונה בדמיון הייתה כל כך שלמה,

פתאומית ומפתיעה, איטית להחריד כך שאוכל לדמיין כל תזוזה

ושבר תנועה. התגובות שלפני, התגובות שאחרי, ואחר כך ההגזמה,

כאילו שיש קושי לדמיין משהו מציאותי.

                    אבל המציאות כמובן עולה על כל דמיון; מחובקים

בחושך, מתחת לפוך, בחוץ כמעט גשם אבל הסערה האמיתית

מתחוללת אצלי בלב ובראש כאחד- דבר נדיר בפני עצמו, שיש

ביניהם התאמה. אז אני שוכבת על הבטן, על הבטן שלו,

מניחה את הראש על כפות הידיים שלי שפרוסות על הבטן שלו

ומסתכלת לו בעיניים. להפתעתי הוא מסתכל חזרה ומנסה לפענח

את המבט שלי, שכל כך רוצה נשיקה.

                    אז אזרתי אומץ, כל טיפת אומץ ששכנה בכל תא

קיים בגוף שלי, ותוך כדי שאני חושבת שזה יהיה תואם את הסיטואציה

שלנו- אני רוכנת לעברו, ממש מהר, נעצרת מילימטר מהשפתיים שלו,

ואז פשוט מנשקת אותו. וכמה שניות אחרי זה קברתי את הראש

בין הידיים שלי, כי כבר לא נשארה בי אף טיפת אומץ להסתכל לו בעיניים,

עד ששוב דיבר. 3>

חומר טוב. מחשמל ממש.