צניחה חופשית

זוכר שרציתי לענות לך אתמול על התלונות שלך?

אז כנראה שאני כבר לא אשלח לך את זה...

(שעת התחלה- 23:06) 29.11.07/30.11.07

אז אני אתחיל בדעתי האישית, כי היא כמובן... עמדה ראשונה בתור, וחיכתה בסבלנות עד שתסיים לדבר.

אתה כל כך לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא משעמם!!!!!!!

אתה מצחיק בערך פי 4 מרוב האנשים שאני מכירה  אתה מיוחד בדרך שלך, בצורה שאני לא יכולה לתאר... כי זה פשוט.. מיוחד  ו.. החברים שלך.. מה אמרת? מתעלמים ממך? אתה לא חשוב להם? אז.. תמצא אחרים  או שתגרום להם להתייחס אלייך. כדורגל ושינה זה כל מה שמעסיק אותך? טוב, אז אם כבר העלית אותי, בוא נחשוב מה באמת אני עושה כל היום...

חושבת עליו?(בקטע הזה, דמיון עולה על כל מציאות) מנגנת בגיטרה?! אתה תשמע אותי ותקבל זעזוע מוח חחחח זה סתם כייף וזה סתם חלום שלי... מה אני עושה, הולכת לסטודיו חצי שעה לפני שמתחיל השיעור? לפעמים שעה. ומי החברות האמיתיות שלי- גלי ומורין. ולצערי, כל אחת גרה במרחק רבע שעה נסיעה באוטובוס מסריח שמגיע פעם בשלוש שעות(סתם, חצי שעה).. אם אתה מרגיש שכדורגל זה כל מה שיש לך בחיים ואתה רוצה יותר תוכן, פשוט תחשוב על כל מיני דברים שמעניינים אותך. כל דבר!!!!! אפילו אם הוא הכי מטומטם או הכי קשה... אם אתה רוצה להתחיל ללמוד החלקה על הקרח, טיפוס הרים, או ניגון בחלילית.(הגזמתי, אני לא רוצה לגעת בראש שלך) ושוב אם תיקח אותי לדוגמה? אני יכולה לדבר איתך שעה רק על כל החלומות שיש לי. שצריך להגשים. וזה לא כולל לכבוש אותו, או לשפר דברים שאני כבר עושה נהדר. זה כולל ללמוד דברים חדשים, שישפרו אותי.

ואתה יודע מה הדרך הכי טובה לחיות? עליתי על המסקנה הזאת לפני שנה בערך, וזה נהדר פשוט.

הרי אנחנו חיים רק פעם אחת ויש לנו רק 80 שנה בערך כדי לנצל את החיים האלה, ועל כל זה יש לנו בתוך המוח חלק שנקרא זיכרון... הרי אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, נכון? והנה אתה מסתכל עכשיו על עצמך, אתה נזכר באיך היית בזמן האחרון... וזה זיכרון רע. אבל אתה לא יכול לשנות את זה. לכן,  צריך לחיות את הרגע. אם משהו מצחיק אותך? תצחק עד הסוף! תיכנס לזה, תזרום, ותראה שאחר כך, כמה שזה ייראה לך מטומטם, אתה תזכור שהיה לך כייף באותו רגע. הרווחת זיכרון טוב (: ואם רע לך? כל מה שמנסים לעשות כדי לעזור לך לשמוח, תיקח בתור עצה לחיים. כי באמת, בכל דקה של עצב איבדת 60  שניות של שמחה. אם תרצה לשמוע הרצאה קיטשית(אבל נכונה) על איך לחיות בצורה שמחה יותר, תגיד לי.. זה חופר מדי בשביל ה...הודעה הזאת?:S

עכשיו אני אעבור לתשובה אחד לאחד, למה שכתבת לי.

כתבת שאתה צריך עזרה בהכל כי אתה נטול תוכן.

עניתי על זה כבר למעלה, אני חושבת שהתערבב לי קצת... אבל את זה רק אתה תוכל לעשות. אולי זה לא יקרה מהרגע להרגע, אבל לאט לאט תגיד לעצמך דברים שאתה רוצה גם, ותציב לעצמך מטרות בחיים. ולמרות שלכולנו יש את יצר העצלנות, אני בטוחה שהרצון חזק יותר (:

אם אין כדורגל אז אין למה לקום? אותה התשובה של מקודם. תציב לעצמך עוד מטרות בחיים.

חשבת ללכת לחפש עבודה? (אבל בבקשה! רק לא במקדונלס) הרבה בגיל שלנו הולכים לעבוד, בכל מקום. אחרי שעות הלימודים. (וגם על זה מחקתי עכשיו שלוש שורות והחלטתי שזו הרצאה בנפרד שתצטרך להסכים לשמוע אותה)

ומה אני יכולה לומר לך על האהוב שלי? כל מה שיש לי ממנו... זה הדמיון הסופר-מפותח שלי, שאיכשהו מדמיין אותנו בכל מיני מצבים שהייתי רוצה שיקרו..(נגיד אם הוא אומר לי פתאום שהוא אוהב אותי, או שאנחנו מטיילים על החוף... זה קיטשי ומפגר, אבל זה הדבר הכי יפה שאני יכולה להרגיש ממנו, בעצם)

הלאה, אתה אומר דברים שכבר עניתי עליהם. רק כדורגל? חלאס! חפרת, דשדשת, נברת, אמרת כל מילה וכל פסיק אפשריים בנושא הזה. כולנו ראינו אותך, כולנו יודעים שאתה תותח בכדורגל ושזה בעצם החיים שלך. כולנו יודעים שיש לך שליטה מדהימה בכדור, שאתה בכושר שיא, ושכשאתה מאושר, אתה מנצח את כל המשחקים על המגרש ולא משנה באיזה גיל היריב. כולנו כבר שמענו על הפציעות שלך שאתה סופג בכאב רק בשביל שהרגליים שלך יעשו מהר ימין שמאל ויריצו את הכדור בין 4 שחקנים, ואז יבעטו אותו ישר אל תוך השער(עם או בלי שוער). ולמה? כי זה מה שעושה לך טוב.

כולם(או לפחות שלושתנו[אני עצמי ואנוכי]) רואים כמה אתה מאושר אחרי כל משחק שניצחת בו, וכמה שזה זורם לך בכל טיפת דם שזורמת לך בגוף.

טוב, התלונה שלך הייתה הרבה הרבה יותר קצרה מכל החפירה הזאת, והנה סיימת עם תומר שדאג לגרור אותך בכוח לצאת מהבית.

אז אם כבר דיברת על תומר, אני רוצה להזכיר לך משהו, שקראתי פעם... וישר חשבתי שזה כל כך נכון. אז תחשוב על זה...

חברים, הם קודם כל המשפחה שאנחנו בוחרים לעצמנו. הרי את האנשים שקשורים אלינו בדם כבר יש, ואין לנו ברירה אלא לחיות איתם כל חיינו. את משפחת החברים שאנחנו בוחרים לעצמנו, אנחנו אוהבים בגלל סיבות מסוימות שגורמות לנו להרגיש בחברתם בצורה מיוחדת, ולא כמו עם סתם אנשים אחרים.

אפילו אם אפשר לספור את הסיבות הטובות על כף יד אחת ואנחנו נוכחים אין סוף פעמים לדברים שמפריעים לנו אצל החברים, אנחנו חייבים לדעת לסלוח להם, למרות המגרעות שלהם. הרי רק הם ולא אף אחד אחר גורמים לנו להרגיש בצורה כל כך מיוחדת, ואסור לנו לוותר עליהם. אם זה מתבטא בלדבר איתם על הדברים הרעים, או אם לעבור על זה בשקט ולהתעלם מתוך ידיעה ששום דבר לא נעשה מתוך כוונה רעה כלשהי. ואם לרגע חשבת שאסור להיות תמימים כל כך, תרשה לי להחזיר אותך לאמצע העמוד הקודם ולהזכיר לך לחיות את הרגע, ושעדיף להאמין בחברים מאשר לחשוש שיפגעו בנו בכל רגע. ואם הם בכל זאת פגעו? אז כאן אתה כבר צריך לחשוב מה אתה מעדיף. את הייחודיות שלך בזכותם, או את האמון שלך בהם?

בכל מקרה, כתבתי בשפה שלי את הכל ביחד, ואולי זה לא יצא כל כך ברור.. אבל תמיד תזכור את זה.

ולמרות שהחיים לא תמיד הוגנים ומחזירים לך כל מה שאתה נותן, תעשה רק מה שגורם לך להרגיש טוב. לפעמים לא צריך לקבל תמורה על כל דבר, או שרק בבועה שלי זה נראה ככה?

או אולי זאת פשוט דרך חיים, או נקודת מבט... מה שכן, זה כייף לחיות ככה. כשהתמורה על מעשים שלי היא לא ציפייה לקבל את אותו הדבר, אלא מספיק לי השמחה של אותו אדם כתגובה.

דוגמאות? מתנה שאני משקיעה בשביל מישהו חשוב, מספיק לי שיאהב אותה, שישמח, ושיהיה מאושר, אני לא אצפה שיחזיר לי גם במתנה מושקעת כל כך.

לתת את כל הנשמה בלי גבולות, כדי לגרום למישהו לחייך.. אני יודעת שאף פעם לא יעשו את זה בשבילי כמו שאני עושה, אבל אם אני מצליחה? זה שווה הכל.

ובאמת, שלשמח אנשים, עושה אותי מאושרת.

דרך חיים כזאת תמיד מלווה במשפט שכנראה תצטרך לזכור בכל מקרה...

"...דברים טובים באים בחבילות קטנות..."

טוב, חפרתי, דיי! בטח נרדמת באמצע כבר, או שאתה מת לישון, אז.. תחשוב על הדברים שלי...

ודבר אחרון? כדי לסכם רגע את כל מה שכתבתי פה?

יחד עם מורין וגלי, גם אתה נחשב הבנאדם שהכי קרוב אליי. שלושתכם מקום ראשון אצלי, ואין שום דבר בעולם שלא הייתי מוכנה לעשות בשבילכם.

אולי לא שמת לב, אבל יש דברים שכנראה אף פעם לא משתנים... אחד מהם, ואני יודעת שאני אתחרט שאמרתי לך, זה שאתה תמיד תהיה חשוב לי ככה. גם אם נריב, חודש, שנה, גם אם אני אגיד שאני שונאת אותך, זה לא ישנה. ברגע שתצטרך אותי אני אהיה מוכנה לעזור לך, ברגע שיכאב לך זה ישבור לי את הלב, כי ככה זה כשבאמת אוהבים מישהו... ככה זה כשכבר יודעים מי החברים שבחרת לך למשפחה השניה, פשוט יודעים את זה. שאלה האנשים שעושים אותך הכי מיוחד, ואלה האנשים שאתה רוצה לעבור איתם את כל החיים שלך, אלה האנשים שאתה רוצה למצוא בזכרונות הכי שמחים שלך.

ועכשיו, כשאני כמעט בוכה פה ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני רגשנית מדי או בגלל שאני כבר רועדת למוות(הפוך שלי רחוק :'( ) ועומדים לצאת לי שברי קרח מהעיניים, אני אגיד לך לילה טוב...

כדי לסיים את החפירה הזאת, הייתי מוסיפה חיבוק דוב מבולגן מחמם ומלווה בהמון חיוכים וצחקוקים, אבל אחרי כל הרצון החזק, זה בסך הכל כמה(הרבה מאוד) פיקסלים צבעוניים על רקע לבן בתוך מסך מחשב.

אז רק תזכור שאני חייבת לך חיבוק כזה, מתישהו, ותסלח לי שמשכתי אותך כל כך הרבה זמן...

מקווה שנהנית עם החברים וצחקת הרבה, אז שיהיה לך לילה טוב, חלומות מדהימים, ואל תדאג..

לפעמים צריך לתת לדברים קצת זמן, הוא כבר עושה את שלו...

(שעת סיום 00:17)

צליל מיתר- פרק 16

פרק ארוך, אבל נוסטלגי. התרגשתי לכתוב אותו.. :$

"אז ליאור, בוא אני אגיד לך מה דעתי על איך שנתחיל לעבוד. שומע? לדעתי לפני שנתחיל לעבוד על דיסק, תצטרך לשחרר סינגל לרדיו. אתה יודע, שאנשים יכירו אותך. שיר אחד, שניים, כדי שאנשים יכירו את ליאור שטרן. אחר כך נשב יחד על כל השירים שתרצה להקליט, כמו שהתחייבת למינימום 12, ואז נקליט ונערוך אותם. דרך העבודה מתאימה לך?"

ליאור רונן ויואל ישבו במשרד אולפן ההקלטות ודיברו על הפקת האלבום. ליאור כבר ידע דבר אחד בנוגע לאלבום שעדיין לא יצא: הוא רצה לקרוא לו מיכל, ולשים בו את כל השירים שאי פעם כתב לה.

"רציתי לשאול את דעתך לגבי ההקלטה הזאת" אמר ליאור והכניס דיסק לכונן. יואל תהה בינו לבין עצמו מה ליאור עומד להשמיע, לשניהם. הוא בעצמו לא ידע מה יש בתוך הדיסק, איזה שיר עדיין לא שמע?

המערכת התחיל לעבוד והשניות על הצג התחילו להתקדם. לפתע נשמעו ברקע שירי מסיבות, שהונמכו לאט לאט.

***

ניב אכל את ארוחת הבוקר שלו בזמן שהפלאפון שלו צלצל. על הצג הייתה תמונה של אנה, תמונה שהוא צילם בעצמו. כמה עוד יוכל לסנן אותה? אולי יש לה משהו חשוב לומר לו. אנה היא לא אחת שתישבר מהר כל כך במריבה.

"הלו?" הוא ענה.

"ניב. בבקשה תקשיב לי רגע, אנחנו חייבים לדבר. אני יודעת שטעיתי, הייתי לא בסדר, אבל בוא תקשיב לי לפחות" אמרה אנה בנשימה אחת ואז שתקה.

"אני אבוא אלייך בהפסקת צהריים..." הוא אמר, ולא המשיך.

"אני מחכה.. ביי" היא אמרה בשקט. הוא הרגיש בקולה שהיא מתחרטת. שהיא מתכוונת למה שאמרה.

"ביי" הא אמר, ניתק וזרק את הפלאפון על השולחן. הוא כיסה את פניו בשתי כפות ידיו. דווקא היה לו נוח בלי אנה, בלי מישהו שצריך לעמוד בלוח הזמנים שלו כל הזמן.

***

"וואו. שלוש שעות כל יום?" שאלה עדי מופתעת בזמן שהיא ומיכל הסתובבו בבית הספר.

"כן, יואל שחרר אותו מהשיעורים שלו. הבנתי שהיום באופן חד פעמי הוא הלך איתו אז התבטל להם שיעור" השיבה מיכל. היא כבר לא יכלה לחכות לרגע שתפגוש את יואל ותשאל אותו מה קורה עם ליאור.

"מאמי את יודעת, י"א, זה הרבה לחץ בבגרויות. זה לחרוש את התחת בכל דקה פנויה שאת לא צריכה לישון לאכול או להשתין." אמרה עדי ומתחה את ידיה לצדדים.

מיכל ידעה שעדי צודקת, אחרי הכל, ליאור בי"א. זה פי 2 בגרויות ממה שיש להם השנה, והוא צריך גם להתאמן על הבגרות לגיטרה וגם על ההקלטות שלו. יהיה לו זמן בשבילה?

"אני כל כך מקווה שאת טועה..." מלמלה מיכל.

"גם אני, מאמי. אלה העובדות, אבל אני מקווה שהפעם.. לפחות הפעם זה לא יהיה נכון" היא אמרה והניחה את ידה השמאלית על כתפה השמאלית של מיכל, מנערת אותה מצד לצד כדי להצחיק אותה ולהשכיח ממנה את ליאור למשך כמה רגעים.

***

"היי, חברים..." התחיל מישהו ברקע. "אני ניב, אני מחליף בדקות הקרובות את חבר שלי ליאור שיצא כרגע למשימה חסרת מעצורים הכוללת בתוכה הופעת בכורה של אמן מוכשר יוצא מהכלל!" המוזיקה הוגברה מעט. "אם תחפשו אותו היטב, הוא נמצא כרגע ביניכם, ולא על הבמה. הוא הולך לבצע שיר שהוא כתב, הלחין, ניגן, וכעת גם ישיר אותו למישהי מאוד מיוחדת שאנחנו מקווים לשמוע אותה גם בפעם השניה הערב! קבלו אותו!" המוזיקה התחלפה לאיטה בפריטה שקטה על גיטרה שנמשכה מספר רגעים. יואל תהה האם זה מה שקרה שם במסיבה? הוא ידע שהשניים תכננו לשיר יחד, הוא לא ידע מה באמת קרה באותו ערב.

"לפני השינה שומע את קולך, מתעורר ומביט בך, שואל כל יום מה קורה איתך, ואומר תודה שיש לי אותך" זה היה ליאור. סוף סוף שמעו אותו. אכן, זה היה שיר שהוא כתב והלחין בעצמו. המוזיקה ברקע הייתה הפריטה העצמית שלו שהקליט יום לפני-כן, ואיכות ההקלטה הייתה טובה ביותר. ליאור ידע שהם מרגישים בתוך המשרד בדיוק כמו שהרגיש הקהל באותה מסיבה בשבוע שעבר.

"להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך,לשתף מחשבות וללמוד מטעויות" הייתה הפסקה קצרה. "להתבגר איתך, ועדיין לעשות שטויות..." ליאור זכר מה קרה בדיוק בכל מילה שיצאה מפיו. ברגע הזה, בהפסקה, הוא מצא את מיכל. הוא הניח יד על הכף שלה ובמילה האחרונה הסתובבה אליו.

"אבל.. אני.. אני לא יודעת את המילים..." נשמע קול של ילדה. קול חושש. ליאור ויואל ידעו שזו מיכל.

"את לא מרגישה אותן? את לא מתכוונת אליהן?" ליאור שאל.

"אני... כן" היא אמרה.

"ניגנתי את המעבר פעמיים, ידעתי שתשכחי" הוא אמר ושמעו בקולו את החיוך שנמתח על שפתיו.

"לפני השינה שומעת את קולך, מתעוררת ומביטה בך... שואלת כל יום מה קורה איתך ואומרת תודה שיש לי אותך..." קולה של מיכל נשמע, אותן המילים שליאור שר בהתחלה. קולה היה סוחף ומרגש גם הוא, כאילו נכנסה אל אוירת ההפתעה. ליאור ידע, זו באמת הייתה הפתעה. "להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך... לשתף מחשבות וללמוד מטעויות..."-

"להתבגר איתך, ועדיין לעשות שטויות" ליאור שר את השורה האחרונה והשיר עדיין לא נגמר.

"את שם בשבילי ואני תמיד אהיה איתך... אני שמח שיש לי אותך, אני אוהב אותך" הוא המשיך, קוטע את מחיאות הכפיים והשריקות שהחלו לפתע.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה, כאילו שכחה שמקליטים אותה.

"אוהב, כמו שלא ידעתי שאני יכול לאהוב ככה. אני רוצה לשיר לך את השיר, לשיר אותו כאן ליידך, ולא בתוך דיסק..." בזמן שאמר את זה, הפריטה השתנתה לצלילי השיר המוכר here without you.

A hundred days have made me older"

since the last time that I saw your pretty face

a thousnd lies have made me colder

and I dont think I can look at this the same

but all the miles that seperate

"disapear now when Im dreaming of your face

ליאור המשיך לשיר, בהקלטה, מלווה בהקלטה ששם לעצמו. הוא זכר שבאותו זמן הוא עמד שם על במה ריקה, מחבק את מיכל, מקדיש לה את השיר באמת. הוא ידע שהיא כמעט בכתה, שהיא התרגשה. שהיא סלחה לו על הכל.

כשסיים לשיר, נשמע ברקע הקהל בקצב אחד. היה ברור לכל שאלה תלמידי תיכון ילדותיים במיוחד, אבל שום דבר לא היה יכול לסיים את ההופעה בצורה טובה יותר. "...נשיקה!...נשיקה!...נשיקה!..."-

"אני אוהב אותך, אני מצטער ששיקרתי..."-

"שש..." שתיקה. "סלחתי..." וההקלטה נסגרה.

ליאור ידע מה בא אחר כך. הוא נישק את מיכל, ניב העיר אותו מהחלום, הוא חזר לתפקיד שלו וסיים את הערב כשניגן בעצמו למיכל שיר של לינקין פארק. הם חזרו יחד לבית הספר, היא איבדה את המפתח, ולמרות שעדי פתחה לה את הדלת- באה לישון אצלו. זה היה מושלם, היא מושלמת. הוא חשב לעצמו.
"ליאור" הוא הנתנתק לרגע מהמחשבות שעלו יחד עם ההקלטה. זה היה ערב כל כך מושלם. הוא הביט ברונן שנעץ בו מבט. הוא לא ידע לפרש את המבט הזה ככועס, מופתע, או המום מדי.

***

"מה רצית?" שאל ניב ישירות כשנכנס לחדרה של אנה בבית החולים.

"למה אתה מדבר אליי ככה? כבר ביקשתי סליחה, אני מצטערת שהייתי כזאת... תבין אותי, בבקשה, תנסה לפחות" היא אמרה. הוא הרים את מבטו אליה וכמעט שנשבר למראה עיניה הנוצצות. היא רצתה לבכות, הוא הכיר אותה מספיק כדי לקרוא את זה בפניה.

"תראי... צורת הדיבור שלך לפני יומיים הגעילה אותי, זאת הסיבה שלא רציתי לדבר איתך. אני מכיר את ליאור אמנם רק חודש, אבל זה הספיק לי כדי להבין שהוא בנאדם נהדר. את צריכה לשמוע אותו כדי להבין. בכלל, את צריכה להבין שאת לא הכישרון היחיד בבית הספר כאן.את מעוניינת לשמוע במה הוא מוכשר?" שאל ניב ועיניו חדרו לעיניה, דורשות ממנה להנמיך את עצמה ולרגע אחד לא להתרכז בעצמה.

"ב...מה.. הוא מוכשר?" הוא יכל לשמוע את הפחד בקולה. הנה, משהו ערער את בטחונה של אנה גייב, ילדת הבמה של בית הספר לאומנויות.

"כבר אמרתי לך שהוא הדיג'יי במסיבות, הוא כותב שירים, מלחין אותם, מנגן על כל סוג הגיטרות, שר, אה כן, והוא גם מחונן. הכוונה שכל המקצועות בגרות המינימליים שלו עומדים על 100, כי זה פשוט קל מדי בשבילו! ואת יודעת מה הכי מצחיק פה?" שאל ניב.

"מה?" היא מלמלה בשקט.

"בתקופת היסודי והחטיבה, שנאו אותו. כל כך שנאו אותו, צחקו עליו ומיררו לו את החיים, שהוא פשוט עזב הכי רחוק שמצא. הכי מנותק מכולם. ונחשי מה? הוא התאהב! ואפילו בלי לדעת איך להתחיל איתה, הוא כבר סיבך את עצמו עם מכתבים אנונימיים, ובמקביל גם העביר לה שיעורי גיטרה. והיא התאהב בו, במורה הפרטי שלה לגיטרה. זה לא מצחיק אותך? הא? זה לא היה עושה לך חשק לעזור לו לצאת מהבוץ הזה? במיוחד כשזה מישהו סבבה כזה שאני חי איתו כבר שנה באותו החדר, והוא תמיד הסתדר איתי! אם רצינו את החדר לבד, או אם רציתי לישון ולכבות את האור, והוא תמיד עובד על המחשב עד מאוחר או מתאמן בגיטרה. אני לא מדמיין לעצמי שותף טוב יותר ממנו, אז כשכבר שמעתי את הסיפור הזה, עלה בי כל החשק לעזור לו. וכל מה שאת יכולה לשאול זה, אם ניסיתי להרוס לו את ההופעה?!" ניב לא יכל להפסיק את זרם המילים שיצא ממנוץ באופן אוטומטי הוא כעס על אנה שהגיבה כך בלי שהכירה אותו קודם.

"א... אני.. מצטערת, ניב.. לא ידעתי שזה היה ככה... אבל תבין כמה שזה משגע אותי, אף פעם לא היה לי משהו שלי... ההורים שלי אף פעם לא היו איתי באמת, ההורים שלי עכשיו הם לא באמת שלי... אח שלי לא באמת שלי, ואפילו החבר שלי.. עכשיו.. כבר לא.. אז עד שהיה לי קהל, עד שהיה לי משהו שלי... הקול שלי, הוא רק שלי, לאף אחד אין דבר כזה. ועד שהם אהבו אותי, עכשיו בא מישהו ולוקח לי את זה. למה ככה? למה אני צריכה לאבד הכל?" דמעות כבר עטפו את לחייה של אנה ושברו את ליבו של ניב. הוא ידע שקשה לה, שבאמת אין לה כלום והיא הייתה מוצאת את עצמה בבית יתומים היום אם הוריו לא היו מאמצים אותה לפני שנתיים. הוא אחיה באופן רשמי, אבל לא בקשר דם. ועכשיו מה הוא עשה? התרחק ממנה עוד יותר, גם בתור חבר?

"אנה... דפוקה אחת..." הוא חייך ופלט צחוק קטן. "החבר שלך נשאר כולו שלך... תזכרי תמיד שאני אוהב אותך, גם אם אני כועס.." הוא אמר והסתכל עליה. הוא קם מכיסאו והתיישב ליידה, מנגב לה את הדמעות באצבעו. "אל תבכי... נשבר לי הלב לראות אותך בוכה..." הוא אמר. אנה צחקה מעט.

"אתה יודע ששבוע הבא משחררים אותי מהכלא הזה? אני חוזרת סוף סוף לבית הספר" היא אמרה.

"וואו, מה לוקח להם כל כך הרבה זמן?" שאל ניב ועטף אותה בשתי ידיו.

"בגלל שגם היד וגם הרגל שבורות, אז הם טוענים שיהיה לי קשה לתפקד ככה. במיוחד כי אני שמאלית וכל הצד הזה הוא חזק יותר אצלי. אז לוקחים אותי כל בוקר לאימונים, לחזק אותי, והם טוענים שישחררו אותי רק בשבוע הבא אחרי שאני אתחזק ואוכל לתפקד בעצמי גם עם הגב המעיק הזה" היא אמרה ורימה את מבטה לתקרה.

"לא נורא.. את תראי שהכל יהיה בסדר, את תשלימי את החומר מהר מאוד. אני בעצמי אעזור לך להשלים אותו, אל תדאגי" הוא אמר ונישק אותה על שפתיה. היא השיבה לו נשיקה. הוא הרגיש איך היא מחייכת בזמן שהצמידה את שפתיה לשלו, הוא ידע שהיא באמת התגעגעה אליו בימים שלא דיבר איתה. הוא ידע שהתחרטה על מה שאמרה והבינה שטעתה, לפחות לגבי מיכל וליאור.

טב, אז הרעיון יהיה בפרק הבא.

והפרק הבא? אולי מחר בלילה אם אני לא אהיה עייפה מדי, או מקסימום מחרתיים.

שיהיה לכם לילה טוב ומקווה שאהבתם את הפרק...

3>

רק תשבור לי כבר את הלב...

                 כדי שאוכל להמשיך הלאה...                          אני שונאת לקנא.

3/>

הגעתי למסקנה שמקום המפלט היחיד לברוח אליו מהמציאות, אלה הסיפורים... אבל רק אלה שאני כותבת בעצמי.

"לאן שלא תלכי,

רק אל תשכחי

יבוא היום, תביני הכל

תהי בשבילך ותתחילי לגדול

כי יש המון אהבה בעולם,

וגם אם לא מושלם

לא רואים..

את גבול התהום שבפנים..."

מיכל סיימה לנגן את השיר וזכתה למחיאות כפיים מצד כל התלמידים המעטים בכיתה. הם המשיכו להקשיב לה למרות שהצלצול עבר כבר מזמן, ולאחר שסיימה קמו ברוגע ולא מיהרו לברוח.

בזמן שארזה את הגיטרה, מיכל שמה לב שפניו של יואל מביטות אל מעבר לכתפה.

"וואו, זה היה מדהים" היא שמעה מאחוריה. ליבה זינק לרגע ממקומו ולאחר מכן החל לפעום במהירות.

"היי, תודה.." היא הסתובבה וחייכה אליו.

"כל הכבוד ליאור על העזרה שנתת לה, ראית איך היא השתפרה?" צחק יואל וחזר אל שולחנו.

מיכל חייכה לפתע, מלווה בצחוק קטן, וכשהסתכלה בעיניו של ליאור, צחק גם הוא. היא מייד עשתה צעד כדי לחבק אותו, והתגובה ממנו לא איחרה להגיע.

"ליאור, בוא תקשיב לזה"- יואל התקדם לעברם בזמן שראשו שקוע בחבילת הדפים המאוחדת במהדק משרדי, יחד עם דיסק בתוך שקית ניילון. "וואו. פספסתי משהו?" הוא עצר את שטף דיבורו בשניה שהרים את מבטו וראה את השניים מחובקים. הם נפרדו לאט, מדברים בשפת השתיקה שלהם בלבד.

"אני.. לא אפריע לכם.." אמרה מיכל והניחה את הגיטרה על גבה. ליאור תפס בידה כדי שלא תתרחק.

"אנחנו ביחד" אמר ליאור בזמן שהביט על מיכל. היא הסתובבה אליו.

"אוה, מזל טוב, עכשיו זה מסביר את כל המבטים והחיוכים בחמש דקות האחרונות" צחק יואל. "מיכל גם את יכולה לשמוע את זה" הוא אמר. שלושתם התיישבו לייד השולחן של יואל.

***

"אז, ליאור, רונן שמע את הדיסק שלך" פתח יואל במשפט שגרם לליבו של ליאור לפעום מהר יותר מרגע לרגע.

"מה.. מה הוא אמר?" הוא שאל בשקט.

"מה שצפיתי שיגיד" אמר יואל בחיוך. ליאור התקשה להפנים את מה שיואל אמר ברגע זה.

"הוא... אהב? תהיה הקלטה? או.. משהו?" הוא שאל לאט, לא מאמין שזה באמת קורה לו.

"יותר מזה, ליאור. הוא כל כך התלהב ממך, עד שהשביע אותי שאני אביא אותך לאולפן הקלטות שלו. הוא לקח על אחריותו לממן את הדיסק שלך בתמורה לעשרים אחוז מהרווח, והוא יספק לך את כל השירות במלואו. אתה רק צריך להסכים, מה אתה אומר?" שאל יואל.

ליאור הריץ בראשו את דבריו של יואל.  אולפן הקלטות? שמונים אחוז רווח? וכל זה רק בשביל לנגן ולשיר את השירים ש... כתבתי והלחנתי? הוא היה בהלם לכמה שניות.

"מיכל, מה את אומרת על זה?"פנה אליה יואל.

"אני... אני ממש מופתעת, ולטובה, זתומרת... אין לי מילים" היא אמרה וחייכה, והביטה בליאור.

"אז.. מתי מתחילים?" הוא שאל, ויואל התחיל לצחוק, כשהבין את כוונת הסכמתו.

"אני מוכן לשחרר אותך מהשיעורים שלי ולקבוע איתך שיעורים פרטיים מתי שיהיה לך נוח. מה אתה אומר? 3 שעות ביום, תוכל להוציא בשקט יופי של אלבום" הוא אמר.

"אני.. תודה רבה, יואל, אין לך מושג כמה שאתה עוזר לי.." אמר ליאור, לא בטוח איך הוא אמור להגיב, או להרגיש, איך פתאום הכל מסתדר לו?

"טוב, אני מבין שאתה יותר מדי בהלם כדי לדבר על זה כרגע, אז קח- זה החוזה שהוא מעמיד בפנייך. אני כבר קראתי אותו, אני אוכל לעזור לך. אבל אנחנו צריכים שאתה תאשר אותו. כל דבר שלא מתאים לך תמחק בעט צבעונית ותכתוב את השינוי שלך, אנחנו ניפגש איתו ונגיע יחד להסכמה. אז תלך עכשיו להפסקת הצהריים שלך, תנקה את הראש, ואתה משוחרר מהשיעור היום." אמר יואל בחצי חיוך והגיש לליאור את חבילת הדפים והדיסק.

"וואו. טוב... תודה, תודה רבה לך... אני אחזיר לך תשובה מחר, כבר, אפילו היום!" ליאור קם על רגליו ועדיין התקשה להסתובב ולצאת מהכיתה.

"בוא, ליאור" אמרה מיכל ותפסה בידו השמאלית.

"כן.. טוב,, להתראות יואל" אמר ליאור , והוא ומיכל יצאו מהחדר.

"להתראות לכם, ובהצלחה" הוא אמר לעברם. מיכל סובבה את ראשה לאחור וחייכה אליו.

***

אנה שכבה במיטתה בבית החולים. מאז שרבה כך עם ניב, הוא לא בא לבקר אותה. היא קיוותה שבמשחקי הכבוד האלה היא תנצח, הרי היא תמיד מנצחת. אבל עובדה, הוא לא בא לבקר אותה כבר יומיים.

אנחנו צריכים לדבר

היא כתבה הודעת SMS ושלחה לו. היא חייבת להשלים איתו, היא חייבת אתו לצידה. לפחות אותו.

***

ניב שכב על הדשא והתמסר כולו לרוח הקרירה ששברה את הלחות באויר. הוא חשב על כל מה שנכנס ויצא מראשו, נתן למחשבותיו להתערבב אחת בתוך השניה, במקום להתעסק בסדר ובהתמקדות במחשבה אחת. זה סתם עוד כאב ראש.

הוא חשב על אנה, עד כמה שכואב לו בלעדיה, אבל עד כמה שכואב לו להיות איתה ועם האובססיה שלה לתשומת לב. הוא העדיף לחיות את חייב בעצמו מאשר להיות תלוי בשיגעונות שלה.

צפצוף ההודעה הנכנסת קטע את זרם מחשבותיו שכבר הצליחו לזרום החוצה ממוחו. הוא פתח את ההודעה.

אנחנו צריכים לדבר

זה היה מאנה. הוא לא רצה לדבר איתה. לא עכשיו, עדיין לא.

תשכחי מזה

הוא כתב חזרה ולאחר ששלח, סגר את הפלאפון. גם אם תענה לו, הוא לא רוצה לדעת. לא בזמן הקרוב.

הוא עצם את עיניו וחזר לפתוח את מחשבותיו אל הרוח הסוחפת, אל האויר הממכר של חודש אוקטובר.

פרק קצר, אבל אני לא רוצה למרוח יותר. אני כבר יודעת מה לכתוב בפרק הבא, הוא יהיה הרבה יותר מעניין וקצת יותר ארוך :)

3>

מנסה, לפחות..

מיכל הרגישה את השמש מלטפת בחום את עפעפי עיניה, אבל לא התחשק לה להרים אותם.

אויר קריר עמד בחדר ורוח קלילה טיילה מדי פעם בין הקירות.

השמיכה כיסתה את גופה באיזור הרגליים בלבד, אך באיזור העליון היא בכל זאת הרגישה חמימות נעימה שעוטפת אותה, שגורמת לה לרצות להמשיך ולישון ככה עוד זמן רב.

היא הריצה בראש בשניה איזה יום היום, ולאחר מכן נזכרה באירועי אמש.

המסיבה, השיר, ליאור, ואז שוב... ליאור.

היא מייד פקחה את עיניה וראתה אותו סנטימטר ממנה, גופו צמוד לשלה, זרועותיו עוטפות אותה בעדינות.

היא הרימה את ידה הימנית כדי לחבק אותו גם, כשבדיוק פקח את עיניו.

"בוקר טוב.." הוא לחש לה בחיוך.

"בוקר טוב.. התעוררת עכשיו?" היא שאלה, משלימה את פעולת החיבוק.

"לא, הקשבתי לשקט. הקשבתי לנשימות שלך, אפילו זה מיוחד אצלך" הוא אמר בעיניים חצי עצומות.

"מה אתה אומר.. זה מעניין, אתה יודע? אני חיה עם עצמי כבר שש עשרה שנה ולא מצאתי בעצמי דברים מיוחדים, ואתה מכיר אותי כבר פחות  מחודש והכל אצל נראה לך כל כך מיוחד..." היא אמרה, קצת מלמלה, ולאחר מכן הרפתה את ראשה וחזרה לעצום עיניים.

"כנראה שלא סתם התאהבתי בך כל כך מהר" הוא אמר ונישק אותה על ראשה. מיכל חייכה קצת, ואז הביטה בפניו של ליאור.

"אז מה, נישאר ככה כל היום? אני לא אוהבת להתבטל" צחקה מיכל.

"נו, הנה עוד משהו מיוחד אצלך. בחיים של לא שמעתי על מישהו שלא אוהב להתבטל" צחק ליאור גם הוא.

"אז יאללה, לקום" היא אמרה והתיישבה מייד, תופסת את כפות ידיו של ליאור כדי להקים אותו גם.

***

ליאור הביט במיכל יושבת ככה ליידו. היא לבשה מכנס קצר שחור וגופיה לבנה פשוטה, והשיער שלה לא נראה שונה במיוחד עם הצמות הקבועות לראשה. היא הייתה כל כך יפה, במיוחד הבוקר. היא נראתה כל כך מאושרת, וזה חימם אותו מבפנים.

"אני לא חושב שבא לי לקום..." הוא ענתה בתגובה להשכמה שלה ומשך את ידיה אליו כך שנפלה קדימה, עליו. מצידו יכל להישאר איתה ככה כל היום, ורק להרגיש בתוך חלום יחד איתה, לא להתמודד עם שום דבר.

מיכל ליטפה את פניו, ליטוף שהעביר בו צמרמורת. הוא הרגיש מנותק לגמרי יחד עם החיוך שלה שהציף אותו באושר, שלא ידע שקיים בכלל. היא גרמה לו להתנהג בצורה שבחיים לא היה מתאר לעצמו שתצא ממנו. היא נתנה לו ביטחון להיות מי שהוא, ולא להתבייש.

היא הצמידה את שפתיה לשלו בנגיעות קטנות. למרות שהיו רופפות ובקושי הורגשו, הוא יכל להרגיש איך שפתיה נמתחות בחיוך, ולמרות שעיניו היו עצומות. בתגובה אוטומטית חייך גם הוא, עד שלפתע הרגיש את שפתיה נדבקות לשלו, סוחפות אותו לנשיקה שמחקה ממוחו כל מחשבה אחרת פרט לשמה של מיכל.

***

אנה פקחה את עיניה וראתה את ראשו של ניב מונח ליידה. מה הייתי עושה בלעדייך.. היא חשבה לעצמה. ניב היה בערך כל מי שעוד באמת היה לה, מאז המקרה.

"בוקר טוב מאמי..." היא מלמלה בשקט, חלקה רוצה שימשיך לישון וחלקה רוצה שכבר יתעורר.

ניב פקח את עיניו לרגע, השתהה על פניה של אנה וחזר לעצום אותן.

***

"איך היה אתמול במסיבה?" אנה שאלה, וקולה נשמע שבור מעט. אולי הוא רק דמיין.

"היה.. בסדר, את יודעת. מוזיקה, ריקודים,"-

"היודניקית הזאת הופיעה?" קולה של אנה השתנה מייד מקול שקט, לקול מלא קור ואדישות.

"היא..." הוא פקח לפתע את עיניו. הוא יכול לספר לה מה ליאור עשה בשביל מיכל? הוא פחד מתגובתה. הוא ידע שאנה צריכה את כל תשומת הלב האפשרית, שהיא לא יודעת איך להתמודד עם השקט. היא חייבת תמיד את התערבות האנשים סביב, את כל הבלגן, את ההערצה.

"מה היא? היא הופיעה וכולם הריעו לה? היא עלתה ושכחה את המילים? מה היא?!" התרגזה אנה.

"היא הייתה לרגע דיי במרכז העניינים." אמר ניב בנשימה אחת וחיכה לתגובתה של אנה.

"ואיך זה התבטא?" היא שאלה בשקט. הוא יכל לראות את הפחד בעיניה לכך שמישהי אחרת תתפוס את מקומה.

"הדיג'יי ארגן הופעה סולו ספיישל בשבילה, הקדיש לה שיר אהבה שכתב וזה נגמר בנשיקה למראה כל התלמידים. כנראה שהיה איזה סיפור מסתורי מאחרוי כל זה, כי בשלב כלשהו היא גם שרה יחד איתו, ואני לא אשקר לך אנה. זה באמת היה מדהים" הוא אמר. הוא ידע שאנה תשנא אותו בגלל הסיפור הזה, אבל אין מה לעשות. היא צריכה לדעת מה קרה שם, לא הכל תמיד קורה רק סביבה.

"מה.. את ה עובד עליי. ההופעה שלהם קיבלה יותר אהדה מכל הופעה אחרת שלי?" היא שאלה. הוא כבר יכל לראות את הדמעות בעיניה. למה בכלל סיפר לה? היא לא הייתה שם וזה לא מענייניה.

"יותר אהדה מההופעות שלך אני לא חושב, אבל היה שיתוף פעולה לאורך כל המסיבה. לא היה משהו יבש ושגרתי, זה היה הרבה יותר... מיוחד. מעניין מה קרה אחרי המסיבה" שיקר ניב. הוא ידע שליאור הצליח עם התוכנית, הוא ראה אותם ביחד אחרי המסיבה וראה גם את התגובה של מיכל בזמן ההופעה וגם בזמן ששר לה את שיר הסיום.

***

אנה הרגישה איך כל צד בליבה מושך כיוון אחר עד שאיים להיקרע בתוך גופה. איך בדיוק הייתה הופעה מוצלחת נוספת, חוץ ממנה? היא לא יכלה להשלים עם המחשבה שיש אמנים אחרים בבית הספר הזה שמסוגלים להתחבר לקהל שלה, לרגש ולספק אותו.

"ואתה לא עשית כלום כדי להרוס להם?" היא שאלה, עיניה החלו לדמוע.

***

ניב היה המום ממה שאנה אמרה באותו רגע. להרוס? הוא ידע שזה מה שציפתה ממנו לעשות, ובמקום זה מה יגיד לה? שהוא אפילו עזר לליאור לארגן את השיר, למלא את מקומו בעמדת הדיג'יי ובתור נציג הקהל לרמוז לו להמשיך ולסגור את הערב דווקא בהופעה שלו שמוקדשת למיכל? כמה עוד יצטרך לשקר לה בגלל האובססיה שלה לתשומת לב? הוא אפילו נגעל ממנה, אחרי שראה כמה ליאור היה מאושר. לדעתו הם שרו מדהים ביחד, וגם אם אנה הייתה שם- לא היה מסכים לשתף פעולה.

***

ניב הביט בה המום למשך מספר שניות והיא רק השיבה לו מבט נקס שדורש תשובה לשאלה.

"לא, אנה, לא עשיתי כלום כדי להרוס להם. תפסיקי להיות קנאית כל כך לקהל הזה שלך, אז מה אם לא היית במסיבה אחת. זה לא אומר שהם עדיין לא אוהבים אותך כי שנינו יודעים שהקול שלך כובש אותם, וכל האנרגיות שיש לך על הבמה מסנוורים את כל מי שצופה. כן, הוא ניגן בצורה משלמת על גיטרה אקוסית, הוא שר נהדר, ואולי תופתעי לשמוע שגם כשמיכל הצטרפה אליו פתאום, זה נשמע נפלא. לא היו אנרגיות, לא היו משחקים בטון השירה, וזה עדיין היה מרגש.. אם תרצי אני אגם אשמיע לך את ההקלטה" אנה לא הבינה מאיפה הגיעה התוקפנות מצד ניב.

"דרך אגב, הדיג'יי שלנו זה ליאור שטרן, השותף שלי לחדר, ואני עזרתי לו עם מיכל. הוא זה שהקדיש לה את השיר במסיבת פתיחת הלימודים, הוא סיפר לי על המ שהתפתח ביניהם ות'אמת אני אגיד לך? היה כייף לא נורמלי לעזור לו להפתיע אותה. הוא כותב, מלחין, מנגן, שר, הכל לבד. והוא הדיג'יי שלנו כבר מאז שנכנס לבית הספר הזה, שנה שעברה. סתם שתדעי" עוד לפני שאנה הספיקה להגיב, ניב כבר קם מכיסאו ויצא מהחדר.

"יופי, תלך, הייתי צריכה כבר לדעת מזמן שאסור לסמוך על אף אחד בעולם הזה!!!" צרחה אנה למשמע הדלת הנטרקת, בעוד דמעות זולגות מעיניה.

ליאור? הדיג'יי המגניב של המסיבות, בהן היא הייתה הכוכבת? הקדיש למיכל שיר? הם ביחד עכשיו? איך יודניקית עלובה כמוה מצליחה לכבוש את כולם כל כך מהר, כשלי, אנה, הדבר היחיד שהקפיץ אותי בסולם החברתי היה הקול שלי בזמן ששרתי? איך יכול להיות שכבר אוהבים אותה יותר ממני? וניב?...

אנה לא הפסיקה לחשוב על מה שניב אמר לה. אותו אחד שעמד לצידה שלוש שנים, מאותו רגע  בו ברחה מהבית ולאורך כל שנות לימודיה בבת הספר לאומנויות. מה אני אעשה עכשיו בלעדייך? עברה מחשבה במוחה.

דמעות הציפו את לחייה עד שהחליטה לעצום עיניים ולבכות, לתת למחשבות לרוץ לכל כיוון, עד ששקעה שוב בשינה עמוקה.

היה לי קשה לכתוב את ההתחלה בין ליאור ומיכל.

השאר.. מקוה שיתפתח כמו שאני רוצה.

לצרוח, לצעוק, לפקוח לך את העיניים....

כמה שאני אוהבת אותך.

כשאתה רק מדבר איתי כל היום על מי שאני אוהבת, ואני לא יכולה לענות לך על כלום...

כל דבר שאני אגיד לך, אתה תבין שזה אתה.

***

קורל פרסמה את פרק 200 בסיפור 'רק ידידים'.

היא כתבה שם קטע, איך מרגישים שאהבים...

כשקראתי את זה ממש בכיתי, ממש הרגשתי.. כמה שזה נכון. כמה שזה עליו, כמה שזה תמיד היה עליו, גם כשהייתי עם אחרים. גם.

'כשאת אוהבת אותו

כשאת אוהבת אותו, נשימתך נעתקת מימך כשאת רואה אותו,
כשאת אוהבת אותו, יש לך צמרמורת בכל הגוף כשהוא נוגע בך,
כשאת אוהבת אותו, את עוצמת את עינייך ורואה אותו,
כשאת אוהבת אותו, כל פרצוף ברחוב ניראה לך כמו הפרצוף שלו,
כשאת אוהבת אותו, את רואה אותו בכל מקום,
מריחה אותו מכל מקום, מרגישה אותו בכל מקום,
כשאת אוהבת אותו, הלב שלך פועם בחוזקה בלי הפסקה,
כשאת אוהבת אותו, אתם רבים לפעמים, ואז יורדות לך דמעות,
כשאת אוהבת אותו, את מחכה לייד הפלאפון שיתקשר,
כשאת אוהבת אותו, לפני שאת הולכת לישון, את עוצמת את עינייך ומדמיינת אותו,
כשאת אוהבת אותו, את הכי שברירית בעולם, הכי פגיעה בעולם,
כשאת אוהבת אותו, כואב לך שרע לו,
כשהוא עייף את רוצה להיות איתו, לחבק אותו, ללטף את פניו, לנשק את מצחו
ולדאוג שהוא ישן הכי טוב בעולם,
כשאת אוהבת אותו, כואב לך שהוא חולה,
כשהוא לא מרגיש טוב את רוצה להיות לידו, להכין לו תה ולדאוג שכל
הכאבים יעלמו מימנו... כי כשכואב לו, כואב גם לך, וכשרע לו, רע גם לך.
כשאת אוהבת אותו, את רוצה כל הזמן לראות אותו,
כשאת אוהבת אותו, את מדברת עליו המון,
כשאת אוהבת אותו, את מאושרת
כשאת אוהבת אותו, את עצובה
כשאת אוהבת אותו, שניכם שוכבים במיטה, הוא מלטף את שיערותייך, את מלטפת את גופו
בעדינות... את אוהבת... טוב, לא, אבל אם היינו ביחד אז כנראה שכן...
כשאת אוהבת אותו, את רוצה שהוא יהיה מאושר, את רוצה שהוא יהיה שמח,
את רוצה שהוא יצליח בכל דבר, הוא יקבל כל מה שירצה,
כשאת אוהבת אותו, את רוצה שהוא ירגיש מושלם עם עצמו, שהוא יהיה שחם עם החיים שלו,
גם אם את לא נמצאת שם. האושר שלו כל כך חשוב לך. כואב כמה שזה נכון... שיהיה מאושר, אפילו אם לא בזכותי..
כשאת אוהבת אותו, את מנסה להבין אותו, למרות שלא תמיד את מצליחה.
כשאת אוהבת אותו, את נושקת לשפתיו, מחבקת את מותניו, ולא רוצה שהרגע
הזה ייגמר לעולם.
כשאת אוהבת אותו, את...את לא רוצה להיות לבד...כי את חושבת עליו ומפחדת
שעם כל רגע שעובר אתם מתרחקים יותר ויותר.
כשאת אוהבת אותו, את הכי מתאכזבת מימנו בעולם, כי את תמיד סומכת עליו בעיניים עצומות,
כשאת אוהבת אותו, את מרגישה שיש אצלו משהו, את רוצה שהוא יגיד, אבל
את יודעת שגם אם הוא יגיד את לעולם לא תגידי,
כשאת אוהבת אותו, את מתבוננת בתמונתו שעות, מחייכת...
כשאת אוהבת אותו, את צוחקת כשהוא צוחק,
בוכה כשהוא בוכה.
כשאת אוהבת אותו, הוא הבנאדם הראשון שאת מצפה שיהיה איתך כשרע לך,
כשאת אוהבת אותו, הוא הבנאדם הראשון שאת מתקשרת אליו כשעצוב לך,
או שקרה לך משהו טוב, או שהצלחת במבחן, או שרבת עם החברה הכי טובה.
כשאת אוהבת אותו, את יודעת שהוא היחיד בעולם שגורם לך אושר,
היחיד בעולם שגורם לך להיות שלמה עם עצמך
כשאת אוהבת אותו את יודעת שהוא היחיד בעולם שאת רוצה להיות איתו,
כשאת אוהבת אותו, את לא מסתכלת על אחרים, לא בא לך אף אחד, את רואה רק אותו. בהחלט..
כשאת אוהבת אותו, את רוצה להרגיש אותו, אפילו בסתם חיבוק
את רוצה להתמסר לו, את רוצה לתת לו את כל כולך,
את רוצה שהוא ירגיש את האהבה שלך.

כשאת אוהבת אותו, את רומזת לו בכל דרך אפשרית, אבל הוא לא מבין. אולי.. כי אני לא באמת רוצה שיבין
כשאת אוהבת אותו, את מפחדת לאמר לו כי את יודעת שתאבדי אותו, אין דבר כזה ידידים הכי טובים, אחרי אהבה...

כשאת אוהבת אותו... את רוצה לצרוח את זה ואת פשוט לא יכולה. רוצה כבר לומר לו, שיידע שזה הוא..
כי את כבר לא קיימת בשבילו.'

כמה שבכיתי בקטע הזה... גם כחלק מהסיפור, וגם כחלק מעצמי. זה כל כך נכון.

ואם רק הייתי יכולה לוותר עליו, לשכוח מהאהבה הזאת...

כי כמה שהיא גדולה, ככה היא גם בלתי אפשרית.

אז כשמסתכלים על זה במבט לאחור, הייתי ככה גם כשאהבתי את . . . . בכיתה ח'... וגם כשאהבתי את . . . בשנה שעברה... הם היו אולי אהבה אחרת, אבל כשמסתכלים על ההתנהגות הטבעית שלי? זה היה רק הוא.

במודע או לא, תמיד אהבתי אותו. בצורה זו או אחרת.

אני כל כך צריכה עכשיו מישהו... שאמנם לא ישכיח ממני אותו, אבל שאני אוכל לפחות לאהוב... סיפור אהבה אפשרי.

ומי שלא עבר את זה כבר, כנראה לא יודע... שכן אפשר לאהוב שניים באותו זמן.

האחד... מביא את האושר בדרכו שלו, והשני... לנצח יהיה בלתי ניתן להשגה.

ותמיד, תמיד האהבה אל השני תהיה גדולה יותר.

הפגישה שלנו היום הייתה באמת קצת שונה. אתה הרגשת את זה? אני כן.

ובכלל... אחרי שניסיתי לשכנע אותך כמעט כל השלוש  שעות האלה שתביא לי תמונה שלך או שתצטלם איתי, פתאום התחלת לדבר על מי שאני אוהבת.

למה אתה חוקר עליו כל כך הרבה? הרי אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר איתך על זה. (מן הסתם, אם אני אתחיל לספר לך עליו, אתה ישר תבין שזה בעצם אתה.) וזה מוזר לי שפתאום אתה אשכרה מדבר איתי.

אף פעם לא התעניינת בי ככה, ופתאום? יש שאלה כלשהי שעדיין לא שאלת עליו? אני בספק.

היה קטע.. שבהתחלה זה באמת היה סתם צומי, אבל אחר כך.. אחרי שזה היה "חרם" בכאילו, אמרת משהו... אני אפילו לא זוכרת מה, אבל הוא באמת גרם לי לבכות, ואז... אני חושבת שנבהלת, אני לא יודעת.. אבל הקול שלך השתנה. הרגשתי פתאום שאתה אשכרה באמת דואג לי, ולא רוצה שאני אבכה...

ואפילו... הבלתי אפשרי, הבאת לי את התמונה שלך... כנראה בשביל לעודד אותי או משהו..

אחר כך, אחרי מה שקרה עם אבא שלי ובכיתי, אמא שלך קראה לנו לאכול.

ואז.. אחרי שניגבתי את הדמעות וקמתי, חיבקת אותי.....

אני זכרת את זה, כי זה אף פעם לא ככה.

תמיד אני זו שבאה ומחבקת אותך.

והפעם.... קמתי, ופשוט משכת ביד שלי.. אותי, אלייך. וחיבקת אותי.

ואז עבר לי בראש.. וואו. הוא מחבק אותי... הוא באמת מחבק אותי, הוא אותי, ולא אני אותו...

ומה לעשות, המחשבות האלה כואבות בטירוף...אז קרה, ששוב היו לי דמעות.

ושאלת.. "מה.. את בוכה?"

ואז הרחקת קצת את הגוף שלך אחורה.

ואני? פשוט נצמדתי אלייך, שלא תראה שבכיתי.

זה לא נחמד כשמסתכלים עלייך בוכה..

ואז הרחקת אותי בכוח, שאלת למה אני בוכה.

אמרתי לך סתם, והמשכתי לחבק אותך.

לא רציתי שהרגע הזה ייגמר, והוא באמת היה רגע ארוך...

אחר כך בזמן האוכל, הייתה לנו שיחה מצחיקה... קצת.

ובאוטו, אפילו אמא שלך התערבה בשיחה על האהוב שלי.

"הוא יודע לשיר?"

זה היה מצחיק...

כי לדעתי, אתה שר מדהים.

"אממ.. אני חושבת שכן, לא ממש שמעתי אותו שר"

השתדלתי לשקר כמה שפחות.

הרי אני צריכה לעקם פה ושם, שלא תזהה את עצמך.

אם אתה בכלל עדיין חושב שזה אשכרה מישהו, ולא שהבנת כבר שזה אתה..

כשירדתי מהאוטו, למרות שכבר איחרת ב20 דקות? יצאת איתי בכל זאת.

ונשארת, וחיבקת אותי..

ודיברת איתי עוד קצת...

אבל הבנתי שהוא סלח לך על האיחור, לא?

ושהיה ממש כייף...

אבל כרגע, 22:40, אני כבר לא מצליחה להיזכר בשום דבר...

כרגע, אני מקווה שדימום בשתן, לא גרוע כל כך כמו שזה נשמע... כאן...

http://www.clalit.org.il/meir/Content/Content.asp?CID=6&u=71 

בבקשה, בבקשה... שהכל יהיה בסדר... שזה סתם זיהום, דלקת... ולא גרוע יותר...

הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לסיים את צליל מיתר אם אני יכולה למצוא עוד נושא אחד לכתוב עליו בסיפור הזה.

קראתי אתמול כל הלילה את הסיפור, ופשוט נסחפתי לתוכו... אולי הדבר שאני הכי צריכה עכשיו זה סיפור שאני מתחברת אליו, ושלא מזכיר לי את המציאות...

אז הנה, אני אנסה לכתוב את פרק 13, (1 בעונה 2), ואני מקווה שגם אתם תשמחו לקרוא את ההמשך...

3>

פרק 12, למי שלא קרא.

***

פרק 13

"טוב חברות וחברים השעה כבר 3 לפנות בוקר..." ליאור הנמיך מעט את המוזיקה כדי שקהל התלמידי שגם ככה הצטמצם ישמע אותו. "נכון שמחר אין לימודים, אבל הדיג'יי שלכם רוצה ללכת לישון היום, יש מספיק דברים לעשות מחר. אז יש לכם בקשות מיוחדות לשיר אחרון?" הוא הגביר את המוזיקה מעט, אבל עדיין יכל לשמוע את הקהל. להפתעתו הוא הבין את ההד "..הופעה!..הופעה!..הופעה!..". "מישהו מסויים?" שאל ליאור בחשש. מישהו מהקהל יצא והלך לכיוונו של ליאור. כשהתקרב יותר ראה שזה ניב, שהתקר למיקרופון ודיבר.

"תשמע אחי החבר'ה פה נדלקו עלייך בתור זמר, וכד להסביר לך את זה הם שלחו נציג מהקהל כדי לבקש ממך לסגור את הערב בהופעה ייחודית שלך, מה אתה אומר?" קרא ניב לעבר המיקרופון והביט בליאור.

"עוד שיר?" מלמל ליאור בשקט כך שרק ניב שמע אותו. ניב הגביר מעט את המוזיקה לנוכח תדהמתו של ליאור.

"בוא, תקדיש לה עד משהו. תראה היא שם, גמורה מעייפות, השירים האלה כבר משעממים אותה" אמר ניב והצביע על מיכל שישבה לייד הבר ושתתה משהו עם עדי.

"אני יודע מה לעשות" אמר ליאור ונודה לניב שירד מעמדת הדיג'יי.

"אוקיי חברים... נציג הקהל שלכם ואני החלטנו להקדיש את השיר הבא למיכל שלי, כן מיכל- אני רוצה לראות אותך מחייכת שוב בשיר האחרון של הערב, ועדיין לא הספקתי לברר אם את אוהבת את לינקין פארק..." הוא אמר והשקיט את המוזיקה. הוא לקח את הגיטרה האקוסטית שהונחה על ידו והגיעה איתו לכל מקום בכל מצב, ורץ לעבר הבמה.

הוא התיישב על הכיסא מול המיקרופון והחל לפרוט עליה את הפתיח לשיר leave out all the rest של לינקין פארק.

***

"אומייגאד מיכל שמעת את זה?" אמרה עדי בקול המום בשניות הספורות של השקט לאחר שליאור סיים את דבריו.

"איזה שיר הוא הולך.."-

דבריה נקטעו עם הפריטה שנשמעה כפתיח לשיר האהוב עליה ביותר מהאלבום החדש של לינקין פארק.

"אני לא מאמינה..." מלמלה מיכל והביטה בליאור שישב על הבמה, לעיני כולם.

"I dreamd I was missing/you were so scared/but no one would listen/cause no one else cared

after my dreaming/I woke with this fear/what am I leaving/when I'm done here

so if you're asking me/I want you to know

when my time comes/forget the wrong that I've done/help me leave behind some/reasons to be missed

dont present me/and when you're feeling empty/keep me in your memory/leave out all the rest../leave out all the rest"

מיכל הקשיבה לכל מילה ומילה שליאור שר בצורה כל כך ברורה. היא אהבה להקשיב לו שר, ומנגן, היה משהו מרגש בקול שלו ולא משנה איזה שיר זה היה.

"Don't be afraid/I've taken my beating/I've shared what I made

I'm strong on the surface/Not all the way through/I've never been perfect/But neither have you
So if you're asking me/I want you to know
When my time comes/Forget the wrong that I've done/Help me leave behind some/Reasons to be missed
Don't resent me/And when you're feeling empty/Keep me in your memory/Leave out all the rest/Leave out all the rest
Forgetting/All the hurt inside/You've learned to hide so well
Pretending/Someone else can come and save me from myself/I can't be who you are
When my time comes/Forget the wrong that I've done/Help me leave behind some/Reasons to be missed
Don't resent me/And when you're feeling empty/Keep me in your memory/Leave out all the rest/Leave out all the rest

Forgetting/All the hurt inside/You've learned to hide so well
Pretending/Someone else can come and save me from myself/I can't be who you are/I cant be who you are..." ליאור סיים לשיר והעמיד את הגיטרהעל הרצפה. "תודה חברים, אני מקווה שנהנתם היום במסיבה. שיהיה לכם חג שמח, שנה טובה, לילה טוב וחלומות פז..." הוא אמר בשקט וסגר את המסיבה. מיכל הביטה בעדי והתכוונה לקום ממקומה. "מיכל בבקשה חכי לי איפה שאת" הוא הוסיף לפתע. מיכל צחקה.

"טוב מאמי אני אלך, תקשיבי תסדרי איתו את כל העניינים.. יש לך מפתח נכון? כי אני מתה לישון" אמרה עדי.

"כן כן יש לי מפתח את יכולה לישון בשקט... לילה טוב מותק" אמרה מיכל. השתיים נפרדו עם נשיקה על הלחי וחיבוק חזק, ולאחר מכן מיכל ראתה את ליאור מתקרב אליה.

***

ליאור אסף במהרה את הגיטרה לתוך התיק שלה, את הדיסקים למזוודה המוכנה, כיבה את כל המערכת ומיהר לעבר הבר. הרחבה הפתוחה וגם זו שהייתה בתוך המבנה, היו כבר מרוקנות פרט לעובדי הניקיון ששירתו במועדון. ליאור לא התקשה לזהות את מיכל עם המכנס החום שהגיע לה עד לברכיים, הגופייה הלבנה הארוכה שהייתה חשופה בגב ונעלי האולסטאר השחורות. הצמות שלה היו אסופות לקוקו גבוה, היא נשענה על הקיר ושיחקה בפלאפון שלה.

"היי.." הוא אמר, פוחד להסתכל עליה בפעם הראשונה לבדו, בלי עוד אלפי זוגות עיניים מתוך הקהל.

"היי" היא השיבה וניתקה את עיניה מהמכשיר.

"נהנית היום?" הוא שאל. ליבו פעם כל כך מהר עד שלא יכל לתאר אף תחושה אחרת.

"מאוד נהנתי, מאוד... הופתעתי" היא השיבה והפעם החזירה את מבטה אל מסך הפלאפון.

שניהם שתקו. ליאור הניח על הרצפה את תיק הגיטרה ואת מזוודת הדיסקים שלו.

"אז... מה יהיה מעכשיו?" הוא שאל, אוזר מספיק אומץ כדי לשים יד על הפלאפון שלה ולהוריד אותו מטווח עיניה.

"אני חושבת ש.. נהיה ביחד, לא?" היא שאלה. הוא הרגיש את עיניה מחפשות תשובה בעיניו שלו, הוא ידע שהיא ערה לכל מילימטר שהוא מזיז בכל שניה בגופו.

"את לא שונאת אותי על כל זה? שהסתרתי ממך, ש.."-

"שש, דיי..." מיכל קמה מהכיסא, נצמדה לליאור ושמה את קצות אצבעותיה על פיו. את כף היד השניה הניחה על כתפו, והוא מייד עטף את מותניה בזרועותיו. "הפתעת אותי כל כך... שאני לא יכולה בכלל לכעוס עלייך, אז לשנוא אותך? חוץ מזה... בתור עצמך אתה ממש חמוד, ואני חושבת שהתאהבתי בך כבר אחרי השיעור הראשון שלנו... ובתור האלמוני, אתה מנגן ושר בצורה מדהימה, כותב, מרגש, הכל... איך אני יכולה לכעוס ככה על מישהו שהדליק אתי כל כך?" היא שאלה והרימה את מבטה אליו.

"אז... את סולחת לי? ששיקרתי לך?.." הוא שאל, מקווה בכל ליבו שהצליח לסגור את העניין עם האלמוני.

"אני חושבת שכבר הבנתי את גודל הסיבוך שנכנסת אליו.. כן, סלחתי לך.." היא אמרה, הורידה את מבטה לעבר שפתיו וחייכה. גם הוא חייך.

הוא התקרב אליה, רוצה לנשק אותה. חייב לנשק אותה כשהיא כל כך קרובה אליו, כשהיא שלו, סוף סוף.

"היי, זוג יונים! אנחנו רוצים לסגור פה אם לא איכפת לכם" קטע אותם קול ברקע. מיכל פלטה צחוק וליאור הרגיש אכזבה שמציפה אותו על שבריר השניה שמנע ממנו לנשק אותה.

"בוא נלך לישון.. טוב? נקום בבוקר ערניים יותר לדבר על זה, אני חושבת" אמרה מיכל והרימה מהרצפה את מזוודת הדיסקים.

"מה זה מה זה? מה אני רואה פה? את לא סוחבת לי שום דבר" קרא ליאור ולקח ממנה את מזוודת הדיסקים.

"מה, למה? אתה חושב שאני לא מסוגלת לסחוב תיק עם כמה דיסקים?!" היא קראה וצחקה באותו זמן.

שניהם יצאו מהמועדון לכיוון בית הספר, מתווכחים בדרך על העובדה שליאור לא נתן למיכל לעזור לו עם הציוד, והגיעו לשער הכניסה למתחם בית הספר.

"ראיתם בדרך עוד חברים  מבית הספר שלכם? אני צריך כבר לסגור פה השעה כמעט 4" אמר השומר בכניסה כשפת להם את הדלת לנוכח הצגת תעודת הזהות שלהם יחד עם כרטיס התלמיד שהם שייכים לבית הספר.

"אנחנו האחרונים שיצאו מהמועדון, וגם דיי התעכבנו שם. הרחובות ריקים לגמרי" אמר ליאור.

"טוב, תודה. לילה טוב" אמר השומר וסגר אחריהם את השער.

***

ניב קיבל הודעת SMS כשהתקרב לשער בית הספר. הוא פתח את ההודעה וקרא.

מאמי... אני לא מצליחה להרדם, הראש שלי מתפוצץ... אולי תבוא לישון איתי?

ההודעה הייתה מאנה. הוא לחץ על "מענה" והקליד הודעה חוזרת.

בדיוק הגעתי לבית הספר. אני מסתובב ובא אלייך.. אוהב אותך

לאחר ששלח לה את ההודעה, יצא מההגדרה ופתח תיבת טקסט חדשה, הפעם כתב-

אני הולך לאנה, כנראה שאני אשן כבר בבית החולים ליידה

את ההודעה שלח לליאור. לפחות שידע למה הוא לא מגיע.

ניב הסתובב בדרכו לבית הספר וחצה את הכביש לעבר בית החולים הקרוב. הוא ידע שאין לצידה אף אחד, ושבכל רגע שהוא אוהב אותה הוא התחייב גם לתמוך בה מתי שרק תצטרך. אחרי הכל, גם לילדה עם תשומת הלב הרבה ביותר בכל בית הספר, הביטחון העוצמה והעמדה הגבוהה ביותר, יש נקודת חולשה אי שם בפנים.

במיוחד אם אין לה הורים.

***

מיכל וליאור הגיעו לדלת חדרה של מיכל כשליאור קיבל הודעה בפלאפון. הוא פתח אותה וקרא.

אני הולך לאנה, כנראה שאני אשן בבית החולים ליידה

ההודעה הייתה מניב.

"מה, מי זה?" התעניינה מיכל בזמן שחיפשה את המפתח לחדר.

"ניב, הוא כתב שהוא הולך לישון אצל אנה. בטח שאני לא אדאג שהוא לא חוזר" השיב ליאור. "הכל בסדר?" הוא שאל לנוכח מבטה המודאג של מיכל שהציצה בכל הכיסים האפשריים עליה.

"אני.. לא מוצאת את המפתח, אוי... יו מה אני עושה עכשיו?" היא שאלה, מבטה המודאג גרם לליאור להילחץ מעט למרות הנסיבות הלא מוצדקות.

"אולי שכחת אותו? עדי ישנה עכשיו? נסי לדפוק בדלת" הוא אמר.

"היא אמרה שהיא מתה ללכת לישון, הא בטח עכשיו בחלום העשירי..."-

"רוצה לבוא לישון אצלי? ניב לא נמצא" העז ליאור. ברגע שסיים לומר את המשפט הוא התאפק לא לדפוק לעצמו את הראש בקיר, על הטמטום שבשאלה. מיכל התעכבה בתשובה.

"אני... אתה רציני?" היא שאלה, מופתעת, ודפקה בדלת בכל זאת.

"כן, אם אין לך איפה לישון..." צעדים נשמעו ומייד נפתחה הדלת.

"סוף סוף הגעת! כן מאמי, נכנסתי לחדר ומה אני רואה על המיטה שלך? מפתח! את המפתח של החדר! ישבתי עד עכשיו וקראתי בספר רק כדי לפתוח לך את הדלת..." היא אמרה ושחררה פיהוק. מיכל פלטה צחוק.

"אז אולי בכל זאת?" חייך ליאור.

"טוב, אז אני לוקחת איתי משהו לישון ובאה" היא אמרה ונכנסה לחדר. היא לקחה את הגופייה והמכנס הקצר שהיו זרוקים על המיטה.

"רגע רגע מאמי לאן את עוזבת ככה?" שאלה עדי כששמה לב שמיכל הכניסה לתיק צד את הבגדים והמפתח.

"לישון אצל ליאור.. ביי מותק תודה שחיכית לי לילה טוב, מואה" היא שלחה לה נשיקה באויר ונעלה אחריה את הדלת. ליאור צחק מתגובתה של עדי, שלנוכח הנשיקה ששלחה לה מיכל התעלפה בכאילו ושקעה כולה מתחת לשמיכה.

הם הלכו בדממה לעבר חדרו של ליאור, לא יודעים מה לומר, איך להתנהג. הנה הוא ומיכל חברים עוד פחות מיום, וכבר היא באה לישון אצלו?

אבל הוא אהב אותה. אהב כל כך, והדבר האחרון שיעשה הוא לפגוע בה. לא כל יום הוא מוצא מישהי כמוה, שמתייחסת אליו ככה, שבאמת מעריכה אותו.

הוא פתח את הדלת בשקט, פנה לכיוון המחשב כדי להוריד את מזוודת הדיסקים ותיק הגיטרה. הוא לקח שני צעדים אחורה עדיין בודק שהכל שם מסודר, וברגע שהסתובב ועשה צעד נוסף לעבר מיכל, היא חיבקה אותו במהרה עד שהשניים הסתובבו יחד ונפלו על המיטה הקרובה.

***

מיכל נכנסה אחרי ליאור לחדר, הוא אפילו לא טרח להדליק את האור. היא הניחה את התיק על הרצפה המקום שעמדה, וברגע שליאור הסתובב אליה חזרה, היא חיבקה אותו מהר. מעוצמת המהירות בה הגיעה אליו, הם הסתובבו ונפלו יחד על המיטה הסמוכה, כשהוא נשען מעליה ואז התגלגלו והיא נשענה מעליו.

שניהם צחקו מהנפילה המוזרה שלהם, ורק אז שמו לב לסיטואציה אליה הגיעו. הם הפסיקו לצחוק, ומיכל ראתה אותו מחייך. היא אהבה את החיוך שלו, את התלתלים שלו, את העיניים שלו, הוא היה כל כך מיוחד.

עד מהרה היא אפילו לא שמה לב לשניה בה עצמה את עיניה, והרגישה את שפתיו נוגעות בשלה. אחרי כמה שניות שהרגישו למיכל כמו נצח, הוא הוריד את ראשו.

"מצטער... בחיים שלי לא התנשקתי,"-

"זה בסדר, גם אני.." היא השיבה לו, תוהה בינה לבין עצמה אם זה באמת היה חשוב, ונוכחה לדעת שזה לא היה ממש משנה. ליאור הידק את זרועותיו על גבה והעביר אותה לצידו על המיטה כדי שיהיה לה נוח יותר. הם פלטו צחוק קטן, ואז הוא נישק אותה שוב.

"אני אוהב אותך..." הוא אמר וחזר לנשק אותה.

"גם אני אוהבת אותך..." היא אמרה, הניחה על פיו עוד נשיקה קטנה והתקחרה. "כדאי שאני אחליף בגדים" היא אמרה וצחקה, הרימה את התיק מהרצפה ונכנסה לאמבטיה.

כשיצאה, ליאור גם הוא היה כבר עם בגדי השינה שלו, מתחת לשמיכה.

היא נשכבה ליידו, נותנת לו לחבק ולעטוף אותה בזרועותיו, וכך הם נרדמו.

התרגשתי.

היה לי קשה לכתוב את הסוף.. למרות שרציתי. בסוף הפרק השתמשתי בכל דבר קטן שאני עוד זוכרת מהאהבה האחרונה שלי, וכנראה שהניסיון בה יעזור לי לאורך כל הסיפור. אולי זה יעזור לי גם להבין מה בדיוק קורה לי פה, ואני מקווה שלהיזכר בהכל, יהיה חוויה.. ולא כאב...

אז בכל מקרה, נוצר מתח בפרק? אני מקווה שכן... איכשהו, לפחות.

אני כל כך אוהבת את הדמויות...

תגיבו, בבקשה.

3>