מה גורם לי לחשוב שמתוך כל הסיפורים בישרא, לאנשים יהיה כוח לקרוא דווקא את שלי? ><
רק היום כנסתי לעוד 3 בלוגרים כותבים.
ותאמת אני אגיד לכם, לא בא לי לערבב לעצמי את הראש עם עוד סיפורים.
עד שקורל לא מסיימת את "רק ידידים"(חובה) אני לא קוראת שום דבר שלא סיימו לכתוב אותו עד הסוף...
"אז עכשיו... תוכל לספר לי קצת יותר על מה שקרה שם?.." שאלתי אחרי שמתן שתה עוד מים ונרגע קצת.
"תראי... אכלנו היום ארוחת ערב כל המשפחה, לשם שינוי.. ואז הם התחילו לריב. אני סיימתי לאכול וקמתי לפנות את הכלים שלי למדיח ואבא שלי התחיל פתאום להשתגע לגמרי. הוא תפס אותי ביד ואיים על אמא שלי שאם לא תעשה משהו, הוא ירצח אותי. הם התווכחו קצת, היא מרחה אותו, אז הוא חתך לי את השיער עם תנועות חדות בסכין. האחים שלי פשוט הסתכלו עלינו. היא שתקה וניסיץי לצאת ממנו אבל הוא קרע לי את החולצה כדי שאני אשאר צמוד אליו. הוא השתגע, שיר... השתגע..." הוא נפל לאחור לאורך המיטה שלי ועצם עיניים. קמתי מהכיסא והתקרבתי אליו.
"מה עשיתם עם זה? איפה הוא עכשיו?" שאלית בשקט. פחדתי להפריע לסיפור שלו, לקטוע את זרם המחשבות.
"היא הסכימה למה שאמר, אז הוא עזב אותי. נעלתי את הדלת בחדר שלי. כשיצאתי כדי לבוא אלייך הוא לא היה בבית ואמא שלי השכיבה את אחותי לישון. אמרתי לה שאני יוצא ורצתי אלייך." הוא אמר כשעיניו עצומות.
שתקתי. רציתי לומר לו שאני אעשה כל מה שצריך כדי לעזור, אבל לא ידעתי איך להתחיל את המשפט הפשוט.
הנחתי את ידי על ידו שהייתה זרוקה על המיטה בצד שלי, ושמתי לב שהוא נרדם.
נתתי לו לישון.
הדבר היחיד שהייתי רוצה לעשות במקומו, היה לישון רחוק מהבית.
קמתי אל המחשב בפינת החדר ופתחתי את המסנג'ר, לנסות להתכתב עם כמה אנשים כדי להעביר את הזמן עד שההורים יחזרו.
התחברתי לרשימה במסנג'ר, ועוד לפני שהספקתי לשים לב מי מחובר, רותם שלחה לי הודעה. פתחתי אותה:
™rO: רק תני לי להבין... לא רצית שאני אדע? את יודעת.. זה עוד יותר מעליב כשמסתירים דברים... זה היה ברור שמישהי תגיד לי בסוף.. אני לא מטומטמת... אחרי שכולן שואלות אותי אם אני באה ב23? היה עדיף שהיית באה ואומרת לי שאני לא מוזמנת. ראית מה קרה? כולן היו צריכות לשקר בשבילך.. לא חבל?
היא מדברת על הבת מצווה של האחיות שלי? איך זה בכלל הגיע אליה? הרגשתי שאני רוצה לקבור את עצמי באותו רגע , אבל עניתי לה בכל זאת.
שירשיר: את מדברת על הבת מצווה? כאילו.. אני לא מבינה... למה בכלל אמרו לך את זה?
™rO: תקשיבי אין לי בעיה שלא הזמנת אותי.. אני פשוט מרגישה שמשקרים לי... כולן הסתירו את זה ממני
שירשיר: מה בדיוק רצית שאני אגיד לך? שהזמנתי כמה בנות למסיבה של האחיות שלי, אבל לא הזמנתי אותך.. אז בבקשה אל תעלבי? זה נשמע מטומטם.
™rO: אני דיי הבנתי שהזמנת את כולן... מה, מור עינב תמר מיטל מיכל ושיראל
שירשיר: זה רק 6
™rO: כולן באות... הקטע הוא ששאלו אותי.. מה, היא לא הזמיהנ אותך?..
שירשיר: את אומרת כולן כאילו הזמנתי איזה 20 בנות ורק אותך לא. ה-ל-ו, זה רק 6!! יש לי עוד מלא חברים שלא הזמנתי ואני לא יכולה להזמין יותר מ6, את מצפה שאני פשוט אודיע לכולם אל תיעלבו אבל לא הזמנתי אותכם למסיבה של האחיות שלי??
™rO: לא... אבל אחלה, עשית את הבחירה שלך
שירשיר: בסדר, תכעסי. זה במילא לא ישנה כבר.
™rO: שיר מותק אני לא כועסת
שירשיר: ברור
™rO: אני לא. באמת שלא.. אין לי מה לכעוס
שירשיר: זה נשמע מפגר לגמרי לספר את זה לאנשים שלא הזמנתי. ואני לא מבינה למה בכלל דיברו איתך על זה, כולן ידעו בדיוק את מי זמנתי, זה לא כל כך הרבה.
™rO: עובדה ששאלו
שירשיר: בסדר, מצטערת.
™rO: אין לך מה להצטער.. שאלו, אז אני יודעת.
™rO: מזל טוב.. ביי.
הבטתי בהלם על השיחה עם רותם. מה היא חושבת שהיא עושה בדיוק? אנחנו בקושי מדברות פעם בשבוע, אנחנו בקושי מדברות... בכלל. איפה יש לה את הזכות לבוא ולומר לי שאני לא צריכה לשקר לה בשביל זה? הרי עד לאותו רגע לא ידעתי בכלל שמישהי דיברה. אז מה ההיגיון בלומר לה שלא תיעלב כי לא הזמנתי אותה?
הרי הזמנתי את החברות הכי קרובות. אלה שאני מדברת איתן הכי הרבה והכי בכייף.
למה לא עלה בדעתי לברר מי אמרה לה? היא התנתקה.
הראש שלי התחיל לכאוב קצת, אז קמתי מהמחשב לעבר המטבח. הוצאתי את הבקבוק שלי מהמקק ושתיתי כמה לגימות ממנו.
חזרתי לחדר והסתכלתי על מתן. הוא עדיין ישן. בדיוק נפפתחה הדלת וההורים שלי חזרו עם האחיות שלי, וכרגיל עם כל כך הרבה רעש.
סגרתי את דלת החדר כדי שמתן לא יתעורר ומייד באתי אל אמא שלי והבאתי לה חיבוק ונשיקה.
"אמא אפשר לדבר איתך דקה לבד?" שאלתי אותה, מתפלאה למה הם לא עייפים. כבר 9 בערב, כולם אמורים פשוט לישון בבית הזה בשעות כאלה.
"בטח" היא אמרה ונכנסנו לחדר שלהם. היא סגרה את הדלת והתיישבה על המיטה.
"מה קרה?" היא שאלה והסתכלה עליי.
"תקשיבי.... מתן... הוא דיבר איתי עכשיו, הוא סיפר לי משהו שקרה במשפחה שלו... את יודעת שאנחנו ממש קרובים אפילו שנפרדנו. הוא סיפר לי על זה ראשונה..." לקחתי אוויר. ראיתי כבר שהתחלתי את זה לא טוב ונהיה בלגן כבר מההתחלה.
"אוקיי" היא אמרה בשקט והמשיכה להקשיב.
"יותר נכון הוא שאל אותי אם הוא יכול לבוא אליי ברגע שחזרתי מהעיר, וכשהוא הגיע הוא סיפר לי הכל. הוא ממש בכה, זה.. זה קשה" אמרתי. פחדתי.
"ומה קרה? מה כל כך קשה?" היא שאלה, מנסה להציא בעדינות את המידע המרכזי.
"ההורים שלו דיי רבו. אבא שלו איים להרוג אותו, הוא הגיע לפה עם חולצה קרועה ושיער גזור, ועל כל החלקים החשופים היו הרבה סימנים כחולים וירוקים... הוא.. עצם לרגע את העיניים, ופשוט נרדם... אמא, זה קשה.. היית רצכיה לראות אותו כשהוא סיפר יל את זה, אם הוא לא ירצה לחזור הביתה... הוא יכול להישאר פה? בבקשה" סיימתי הכל בכמה נשימות בודדות, מקווה לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר.
"טוב... אני אבוא לראות מה קורה יותר מאוחר" היא אמרה בשקט. "אל תדאגי עוד כמה דקות כולם כבר יילכו לישון, או לפחות טל ואור יישארו בחדר שלהן ולא יהיה רעש. אני אדאג לזה."-
"טוב, תודה אמא..." חייכתי אליה ואז חיבקתי אותה. פחדתי מאיך שהיא תגיב, אולי לא תבין, אבל היא הפתיעה אותי לטובה.
חזרתי לחדר ומתן עדיין ישן שם, ישן בשקט. התפלאתי איך הוא לא התעורר מהרעש שהם עשו בהתחלה, אני כבר הייתי מתעוררת ממזמן.
כנראה שהוא ישן ממש חזק. זה לא חייב להיות קריטי בשביל להשאיר צלקת כבדה בזיכרון, ואני מניחה שאחר הצהריים שעבר עליו היום היה קשה מאוד.
בזהירות שלא להעיקר אותו, הורדתי למתן את הנעליים ונחתי בצד. כבר ידעתי שהוא לא מעלה שהרגליים שלהם מסריחות, ובמילא היינו מורידים נעליים חופשי אחד אצל השני.
פתחתי את המיטה הנפתחת שלי בשקט והגנבתי מהמיטה העליונה כמה כריות ואת אחת השמיכות. לבשתי כבר סתם בגדים רגילים, אז רק הדלקתי את המנורה במסדרון וסגרתי את האור הגדול בחדר.
אפילו לא הדלקתי את הטייפ עם השירים. הוא צריך שקט, ואני לא רוצה להפריע לו. אני מניחה שאם הייתי במקומו, גם אני הייתי רוצה את השקט הזה.
אני מניחה שמייד אני אכתוב את פרק 3. לא רציתי שיהיה ארוך מדי, בכל זאת צריכה להיות הפרדה איפשהו.
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
