החפירות שלי עלייך.
מי שחייב תעסוקה לחצי שעה הקרובה, יכול לקרוא את זה.
הגעתי למסקנה עם עצמי שאפילו אני לא יכולה להבין את עצמי.
באמת.
מצד אחד... אתה רבת איתי, ואתה לא מוכן לדבר איתי או להקשיב לי, ואני לא הולכת לעשות מעצמי בדיחה גרועה ולהתחנן בפנייך כל יום שתסלח לי.. או לשגע לך את השכל. תודה, יש לי מספיק דברים שמוציאים אותי מדעתי כל יום, וכבר עברתי את זה פעם אחת.. לא מתאים לי עכשיו. בכלל, האנרגיות נשפכות ממני, אז אני עוד צריכה לבזבז את מה שיש לי עלייך? אני באמת מצטערת שאין לי את הכוחות האלה, אבל זה יצטרך להיפתר בדרך אחרת. ואני באמת מצטערת, כי אם היה לי את הכוח, הייתי באה אלייך ככה כמו בפעם הקודמת. זה מוזר לחשוב ככה אבל אני יודעת שזה נכון. אז זה לא שלא איכפת לי ממך, או שאני כבר אדישה, או כל דבר אחר שזה נראה מבחינה חיצונית.. אני פשוט גמורה. ממך. מצאתי את הגבול שנמתח ביני במצב של ריב איתך, לבין הכאב. הוא נמצא בדיוק בנקודה בה אני מנסה לדבר איתך ואתה צועק עליי. בעיקרון, כשאני לא מדברת איתך ואתה לא איתי, אני סתם מתגעגעת. אני יכולה להיות בהחלט בטוחה שאתה עוד תחזור אליי, או שעכשיו אתה שונא אותי, או שאתה לא שם עליי. אני יכולה לברר דרך אנשים, לשמוע את דעתם, או את מה שהם סחטו ממך, אני יכולה לחבר 1+1, אני יכולה לשמוע ממך מילים בהפסקות, אבל שום דבר לא יחלחל עד הסוף ויגיד לי שזה סופי. לא כל עוד אתה לא אמרת לי את זה בפרצוף. וזו בדיוק הנקודה שנותנת לי תקווה, ולא כאב. הסיפור כולו הוא בתוך הראש שלי, כי שום דבר חוץ מהעובדה שאנחנו לא מדברים, לא נכונה במליון אחוז. ברגע שאני מדברת איתך ואנחנו רבים, זאת כבר עובדה. ואז זה כואב. אז נחמד לי ככה, כל יום לנעוץ בך מבטים כאילו אין מחר, כי מותר לי. אם רק תפתח את העיניים והאוזניים שלך, אתה תראה שאתה כן חסר לי, ושאני כן מתגעגעת. אני לא מסתירה שום דבר. ואחר כך כשפתאום אתה לא מצליח לא להסתכל לכיוון שלי, הלב שלי לא בדיוק קופץ ומתחיל לפעום מהר, הוא פשוט מתמלא בהרגשה חמימה כזאת במתפשטת בכל הגוף ובמיוחד מעלה לי חיוך קטן, לפחות רצון לחייך. סתם ככה, כי הסתכלתי עלייך, כי זה כייף להסתכל עלייך. אני מוכנה לשבת איתך שעה שלמה, לבד, רק להסתכל עלייך. על העיניים הגדולות הכהות האלה, על השפתיים המצויירות האלה, על תווי הפנים המדוייקים שלך... על עצמות הלחיים שלך כשאתה מחייך, על הצלקת מעל השפה שמזכירה לי סיפורים שאף אחד לא יודע חוץ ממני(אולי בודדים, אני בטוחה שפחות מ5.), על השיער השחור שלך שמתקרזל ומתבלגן לו בכל מיני צורות ואתה לא אוהב את זה, אבל זה יפה לך. ואז לדמיין אותך כשאתה מסדר אותו עם ג'ל וקצת לבזבז מהשעה הזאת בחלומות ולא בלהסתכל עלייך, ואז הלב שלי כבר ירתח מרוב החום שיציף אותו. במיוחד אני אוהבת להסתכל לך בעיניים. אתה בין האנשים הבודדים מאוד שאני מסוגלת ליצור איתם קשר עין ישיר. אני מאוד מפחדת מקשר עין, יש בזה משהו כל כך מחייב. עיניים מגלות הכל. את כל האמת. ואיתך, אני כן יכולה להסתכל בעיניים. רוב השעה הזאת אני אוכל רק להסתכל לך בעיניים, לחקור אותן... לחקור אותן כמו שאני לא יכולה לחקור בתמונה שלך. כי תמונה זו תמונה. ובמציאות אני יכולה גם להתקרב. להדליק עוד קצת אור. להתרחק. להזתכל מזוית אחרת. במציאות זה שונה.
והנה נסחפתי לתאורים עלייך, תאורים שנשפכו ממני כמו מים, כי זה מה שאני חשובת לעצמי עלייך כל יום..
ומחייכת.
מה גם, שהפעם אם זה לא יסתדר בינינו, כנראה שאף אחד חר גם לא יוכל. בקשר אליה? אני לא יכולה עכשיו לכעוס עליה. אני לא נותנת לעצמי לכעוס עליה, בדיוק כמו שאני לא נותנת לעצמי לשכוח אותך. אבל יש לזה כמה סיבות. הראשונה היא, שאני לא מסוגלת פשוט. היא החברה הכי טובה שלי, אמנם קשה לדבר איתה, אבל אי אפשר להסביר אותה. היא בערך כמוך. מצד אחד כל כך אמיתית כמו שלא רואים אצל כל אחד, ומצד שני מזוייפת, כמו כולם. כמוך. היא מהאנשים שמוותרים להם כשנמצאים עם כולם, אבל כשלבד איתם, יודעים שהם הכי אמיתיים שיש. שאין עליהם פוזה. היא מהאנשים, וגם אתה, שאם יסתכלו עליכם עם סתם אנשים, לא יוכלו לדעת לגמרי מי אתם באמת. כי אתם סתם זיוף.
סיבה שניה היא, בגלל מה שהיא עוברת עכשיו. קודם אני אדאג שהיא תצא מהסיבוך הזה שהיא נכנסה לתוכו, כי אני צריכה אותה חייה ובמצב שפוי ובריא כדי לכעוס עליה אחר כך. זה לא הגיוני לכעוס עליה ולא לעזור לה בכלל, כי אז אני אאשים את עצמי עד סוף החיים. כעס עובר בסופו של דבר. אבל אם יקרה לה משהו ואני במקום לעזור לה אתרכז בעצמי, אני פשוט אשנא את עצמי. כי לכעוס אפשר אחר כך. ומי יודע מה יכול לקרות לה, אני מפחדת.
בכלל, הסיבה השלישית היא, שאני בדיוק במצב שלה. אז מה אם היא הבטיחה לי שאם תפגע בי אתה תחטוף. זה היה כשהיא לא נקשרה אלייך. ובזמן הזה שאני ואתה כבר חזרנו לדבר, אתה והיא כבר נקשרתם. היה לה מספיק זמן להסתבך גם בזה, אבל מהסיבוך הזה רק היא תוכל להוציא את עצמה. וכמו שאני מכירה את המצב הזה טוב טוב, יש לך אופי כזה שלא נותן לאף אחת להוציא אותך מהראש שלה כל כך מהר. ואני יכולה להצביע לפחות על 4 בנות שיסכימו איתי. אלה שבאמת היו במצב שלי. אני לא מאשימה אותה שהיא נקשרה אלייך, ושהיא נפגעת ממך עכשיו. אני גם לא יכולה לכעוס עלייך שאתה פוגע בה, כי זאת לא אשמתך. זה האופי שלך. וזאת דיי בעיה שלה שהיא הסתבכה איתך רגשית, מבחינתה.
לדעתי, כל אחת שנפגעה ממך צריכה לדעת שזה על אחריותה, כי יש לך פשוט אופי קצת דפוק. אתה יודע, צריך ללמוד מטעויות של אחרים ולדעת מה לא לעשות. אני חושבת שכולנו כבר הבנו לא להתקרב אלייך יותר מדי, כי בסופו של דבר נופלים כל כך חזק, שזה פלא ממש שעדיין לא התמוטטנו. אבל אין מה לעשות, אתה סוחף. ואתה אמיתי כל כך, עד שכולם עיוורים ככה בהתחלה. מה לעשות, אתה מעורר בפנים דברים שלא כל אחד גורם להם. בעצם, אף אחד לא גורם להם. זה האופי שחור לבן שלך, בלבד. מושלם ומדהים כל כך, וגם דפוק ומסריח לגמרי. איפה רואים דבר כזה? עדיין לא ראיתי. אז בעצם באופן טכני אני כן צריכה לכעוס עליה שהיא לא עמדה לצידי, כי הייתי מצפה שאם אתה שם עליה זין, כמו שקרה, היא פשוט תזרוק אותך לעזאזל ותגיד לי שאני הרבה יותר חשובה מהטובות שלך. כי תכלס, פגעת בי. מאוד. אחרי שהבטחת שוב את כל ההבטחות הריקות שלך. אבל אני לא כעוסת עליה כי אני מבינה כל כך לאן היא נכנסה, מה בלע אותה פנימה, ואני מבינה שאתה כבר חשוב לה, ושאי אפשר לצאת מזה ככה פתאום. אז אני לא כועסת, אני מוותרת לה. היא כבר תבין לבד את הטעות. אם אני הבנתי, גם היא תבין. היא יותר חכמה ממני.
אז אחרי שכתבתי כל כך הרבה על כמה אתה חשוב לי, כמה אני אוהבת אותך וכמה אין לי כוח להילחם עלייך, אני רוצה לכתוב על המסיכה המכוערת הזאת שאתה לובש כל יום. על הפרצוף הזה, על החיוך המצוייר הזה שבכל מצב אחר הייתי אומר שהוא פשוט מתוק, שאפשר להסתכל עליו שעות. על העיניים הצוחקות האלה שספק רואות את המציאות וספק את המחשבות בראש, וכתבתי עוד משהו אבל אני כל כך חכמה שבטעות מחקתי שתי שורות, אז אני אנסה לשחזר אותן מהזיכרון הדפוק והלא יעיל שלי. אני חושבת שכתבתי שבמקום כל הדברים המדהימים שאני בדרך כלל רואה בך, את כל החלק הרגיש בך, את כל החלק האמיתי הסוחף הזה, אני רואה חתיכת זיוף אחד גדול. טכנית, כן. אתה מחייך, אתה צוחק, אתה חולם, אתה אישכהו מבצע את כל הפעולות האלה, על אותו גוף ובתוך אותם תווי פנים, אבל זה עדיין שונה. אני רואה את החיוך שלך, הוא מזלזל, לא ביישן או מאושר. אני רואה את העיניים שלך, הן מפוקסות לגמרי, לא נסחפות למחשבות. אני שומעת את הקול שלך, אתה כל היום צועק. לא צועק ממש, אבל מדבר בקול גבוה, כל היום צוחק על כולם, כל היום אתה למעלה, כאילו היחיד שנמצא מעלייך זה אלוהים, כאילו מגיע לך הכל, והיחיד שיגיד לך לא זה אלוהים, אבל פשוט לא בא לך להסתבך, כי אתה מציאותי. הקשבתי לך היום כל היום. הקשבתי והסתכלתי, לא הורדתי ממך את העיניים אפילו לרגע. אני חושבת שגם קלטת את זה כמה פעמים, אבל בחרת לא להגיב. כמו תמיד. כמו כל יום בחודש האחרון. הקשבתי לך, האוזניים שלי היו דרוכות כל היום לכל הגה שיצא מהפה שלך. זה היה בשביל לחפש בך, אולי, זכר קטן לאמת. אבל התאכזבתי. העיניים נשארו מפוקסות, לא שקעת במחשבות אפילו לשניה. והקול? נשאר גבוה. אני אפילו לא זוכרת איך אתה נשמע כשאתה מדבר חלש, רגוע, מהלב. מהזכרונות. אני רק זוכרת איך אתה אומר שורות מחץ, איך אתה מרתיח את העניינים, בדיוק כמו שאתה מרתיח לי את האיזור סביב הלב. רק שאצלי בפנים זה אמיתי, ושם בחוץ זה מזוייף. זה כל כך מגעיל, עד שאתה כבר לא נראה לי פחות מזוייף מכל אחד אחד בשכבה שלנו. ויש לנו שכבה של 95% מזוייפים קטלניים, השאר עוד בסדר. איכשהו. רק העובדה הזאת עוזרת לי להיות אדישה אלייך, כי אני יודעת שאתה כבר שני אנשים. שאתה כן אמיתי, עדיין לא שכחת איך להיות אחד כזה, אני מקווה. אפשר לומר שבערך כל מה שנשאר לי ממך זה זכרונות, והתקווה, בעצם, שהיום הזה יגיע ואתה תרצה לדבר איתי כי אני אחסר לך. וכאן זה מתקשר למה שאמרתי מקודם, לקטע של "לא יודע לא פוגע". לגבול הזה שבין געוגע לכאב. אני לא יודעת בוודאות, כי אף אחד לא אמר לי כך, ובטח שלא אתה. אבל אני כן מסתמכת על העבר. זה קרה כבר עם שתיים, שהיו לא יותר קרובות אלייך ממני(וגם פה יש לי רק את המילה הישנה שלך לעומת המציאות), וחזרת אליהן על ארבע. אולי לא נלחמת בקיצוניות כמוני, אבל עם הקסם שלך הצלחת לחלחל לנשמה שלהן שוב. אני בונה על זה, מאוד. אני עושה תוכניות שלמות על היום הזה שתחזור לדבר איתי, תחזור לדבר איתי בפועל. תפנה אליי, תגיד לי משהו, ואני אתרגז עלייך שאחרי כל כך הרבה זמן אתה נזכר בי פתאום. ואז אני כבר יודעת שאני אדבר אלייך בשיא התוקפניות. ואני אשאל אותך, מה בדיוק עבר לך בראש כשביקשתי סליחה פעמיים, ולא הקשבת לי? מה בדיוק חשבת לעצמך כשלא סלחת לי? העמדת אותי במבחן, האם אתה חשוב לי? האם איכפת לי ממך? הרי זה לא מה שיוכיח לך, אין משהו שיכול להראות את כמות הכאב שאדם חווה בזמן התרחשות משהו, וגם ככה הכל יחסי. אתה לא תוכל להבין כמה כואב לי כל פעם שאנחנו רבים, כי אי אפשר לבטא את זה מבחינה פיזית, חוץ מהדמעות. ומה אתה רואה? מילים במסנג'ר. אולי סמיילי בוכה בכינוי. אתה לא באמת רואה אותי יושבת מול המסך, בוכה, עשר דמעות על כל משפט שאתה כותב לי. ועוד עשר שניות לוקח לי לענות, ואז שוב אתה כותב משהו שמוציא עוד דמעות. היה פשר להעלות עוד סנטימטר בכינרת רק אם היו אוספים את כל הדמעות שלי שירדו בגללך. הגוף שלי בנוי 50% ממה שהמחקרים אומרים- איברים, מים, בלה בלה בלה, ו50% דמעות, שמתחבאות בין כל האיברים האלה ורק אתה מצליח למצוא ולגנוב אותן(וואו, איזה תיאור מגניב). [22:51-חותכת ומוסיפה באמצע]. ואז, אחרי שאני אצעק עלייך ואשתיק אותך כל כך הרבה פעמים בלמה לעזאזל עשית לי את זה ומה בדיוק עבר לך בראש, אולי אפילו תרד לי דמעה או שתיים או כמה, כי זה יכאב לי, יכאב לי לורמ לך את כל זה, וכמה שאתה פשוט זיוף אחד גדול שם בחוץ, שאני יודעת שאתה לא כזה. זה יכאב, אבל זה יעבור. כל כאב עובר, ואז אני אתן לך קצת זמן לעשות עם עצמך חושבים.. ובשום שלב אני לא חוזרת אלייך. משם, אתה יכול או להפתיע אותי, ולוותר עליי, ודרכינו ייפרדו בסוף, אולי לא הכי טוב, אבל מספיק בשבילי, או שתגיע למסקנה שאני צודקת, תתחנן לסליחה(בדרך שלך, עם כמויות עצומות של קסם ואשליה חזקים במיוחד) ולא תניח לי עד שאני לא "אסלח" לך, כי עד אז המצפון לך לא יניח לך. כי אתה בנאדם חרא ואתה לא קולט כמה שאתה.. אין לי פה מילה מתאימה. מענה? גורם לי לסבול? מחרפן? משגע? מתנהג אליי חרא? יש לי מילה על קצה הלשון, היא לא יוצאת. עושה לי רע? מתאים, אבל העוצמה חלשה מדי. מתאכזר? טוב, בכל מקרה, הבנת את הפואנטה, וכן, אני בונה על הדרך הזאת שלא יעבור הרבה זמן(יום, יומיים) ואתה תחזור לדבר איתי ותתנצל ואני אהיה אדישה(כמה שאפשר,) ואתה תתחיל לדבר איתי כל יום, ואתה תדאג לזה שאני אדבר איתך, עד שלאט לאט אני אסתנוור ממך שוב, אעצום את העיניים שלי ואהיה שוב עיוורת אלייך, אתעלם מהמסיכה שלך ואראה אותך רק כשאתה אמיתי, רק כשאתה איתי לבד. והפעם, אני אנצל כל דקה, כדי להסתכל לך בעיניים, כדי לדבר איתך בשתיקה, גם כשאנחנו עם כולם. כי רק איתך אני יכולה לדבר ככה. אני בטח נמצאת עכשיו באיה פנטזיה משלי שיש לנו איזה שפה משותפת דרך השתיקה, ואתה בכלל לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלך, אבל ככה אני רואה את זה.. ואם אני באמת מיוחדת(הייתי) כמו שאמרת, אז זאת לא סתם אשליה, באמת יש לנ שפה כזאת. [סיימתי, 23:01]
אז בעיקרון, אתה לא יכול לדעת כמה שכואב לי. וכמה שאיכפת לי ממך. כי עד שזה לא מגיע למשהו אמיתי, ולא סתם ריב דפוק שהחלטת לשים בינינו, אתה לא באמת יכול לדעת. ואני אומרת לך מראש, אני עובדת בדיליי. הנה איתה, רק אחרי שעבר חודש, רק אחרי שקלטתי שזה באמת רציני וחמור מדי, אחרי שהיא ציינה שזה כל פעם כרוך בסכנת מוות. רק אז התעוררתי, התחלתי פשוט להציק לה כל יום. כל הזמן. להיכנס איתה לפינות הקטנות יותר כדי לבדיוק שוב אם היא לא ניסתה הכל. וכשמצאנו משהו, הבטחתי לעשותה כל כדי לעזור לה. בזה. בפינה הזאת, ובעוד כמה פינות שנמצא בהמשך אם זאת לא תעזור. אחר כך הכעס. סכנת מוות? לא אצלי. בטח שלא אצל הקרובים שלי.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי המוות, אם אני אזכור כל מה שעשיתי, אם אני אפגוש אנשים מוכרים, אם יהיה לי טוב, רע, קשה, אני ממש לא יודעת. אז לפחות אני דואגת לזה שכל יום בחיים שלי יהיה יום ששווה לזכור, יום שאני ארגיש קיימת, כי בטח יהיה לי מספיק זמן למות ולנוח מכל הצרות האלה. או אולי לא, אני לא יודעת. אז אני חייה עכשיו, ואני לא מוותרת על החיים האלה, כי יש לי עכשיו את הזכות לחיות ואחר כך.. מה שיהיה יהיה.
עכשיו אני בעצם נמצאת תחת המבחן שלך, האם איכפת לי ממך. אבל כבר ציינתי את זה, שאתה לא תוכל לדעת עד שזה יגיע לרגע אמיתי, שאני באמת אוכל להוכיח את זה. אז כל עוד אנחנו ביום-יום, שנינו בריאים, שנינו מציאותיים, אבל לא מדברים, אתה הוא זה שנמצא תחת המבחן שלי הפעם. האם איכפת לך ממני, וכמה.
וכמו שזה נראה עכשיו, אתה פשוט נכשל.
אבל מה, זה עדיין כייף להתאמן על זה ככה, להסתכל עלייך כל יום, ישר בעיניים. ואז כשאתה כבר מרגיש איכשהו שמישהו נועץ בך מבט אתה באופן אוטומטי מסתכל לשם, ואז אתה לא מפספס את העיניים שלי. אתה מסתכל, לשניה, ומייד מחזיר. ואני לא זזה. כי לי מותר, אני לא מפחדת ממך כבר. אני יודעת שיש לי מה לומר לך ברגע שתדבר איתי. בעצם זה שאתה רואה שאני מסתכלת עלייך ואתה לא מחזיר לי מבט, אומר שאתה זה שמפחד לדבר איתי. אפשר לומר גם לא רוצה לדבר איתי, להקשיב לי, או ליצור קשר עין. אבל כבר אמרתי מקודם. קשר עין זה קשר מחייב, זה דיבור בשתיקה. כשאומרים שהחברים האמיתיים נמדדים לפי כמה שאתה מסוגל לשתוק איתם בלי מבוכה, אני מכניסה אותך במקום הראשון. אני יכולה לחשוב לעצמי שאתה לא רוצה ליצור קשר עין כי אתה מפחד להתמודד איתי, כי אני כן מסתכלת עלייך. אבל אני גם סותרת את עצמי ואני יודעת שאתה בעצם לא יוצר קשר עין, כי אתה לא מעוניין בי, לדבר או לשמוע, איתי אותי או עליי. בתכלס אני לא יכולה לדעת מה מהם זו האמת. אני בטוחה שיום אחד אני אדע, כי תמיד מתישהו קיבלתי תשובות לכל השאלות שלי. לפחות ממך, עלייך. אבל זה בטח לא יקרה בזמן הקרוב, אז אני עושה בינתיים תורנויות, לפי איך שאני רואה או לא רואה אותך, אני אחשוב כבר מה שנראה לי לנכון. הרי אני כבר רגילה שאתה גורם לי כל עשר דקות להרגיש אלייך ולחשוב עליי משהו שונה, מקצה לקצה, אז מה שני דברים, אולי שלוש, ישנו?
אני רוצה רגע לקרוא את כל מה שכתבתי, גם כדי לראות כמה זמן לוקח לקרוא את זה וגם כדי לראות אם יש לי משהו להוסיף. אני רוצה לכתוב כאן הכל, עד צאת הנשמה. כדי שאף פעם לא יהיה לי זמן לקרוא את כל זה, לא לי ולא לאף אחד אחר. אבל שכן יהיה כתוב פה כל מה שאני מרגישה חושבת, נסחפת.
עכשיו 23:03.
סיימתי ב23:15.
אבל אני חושבת שקצת נרדמתי באמצע, כי זה ממש מרדים. או שאני פשוט עייפה. ממך.
זה מספיק, אם יהיה לי מה להוסיף אני אמשיך לכתוב. בצבע אחר, עם ציון תאריך ושעה..
לילה טוב, נויס.
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
