צניחה חופשית

אין למי לומר, כמה שאתה חסר לי.

היא התעצבנה עלייך, היא לא מדברת איתך בגלל שפגעת בי, היא בכלל לא בקשר איתך, והשאר אני לא בקשר איתם. מצד אחד זה מרגיש נהדר לא לדבר איתך.. אני לא נפגעת, אני לא מעופפת, אני חוזרת לארץ אחרי שהייה ארוכה בין העננים...

מצד שני... אני גם לא מרגישה כלום. אני צוחקת ככה סתם, אני רואה אותך בהפסקות והלב שלי לא פועם מהר, רק המוח מתחיל לעבוד מהר.. המוח במילא עובד שעות נוספות.

אני כבר לא מרגישה קיימת.

מצד אחד אני מתה לשלוח לך הודעה "נו.. אז עכשיו לא נדבר יותר לעולם?" או.. "עדיין עצבני?"(נוטה לראשון)...

בתקווה, אולי, שתצחק ותגיד שהכל בסדר, אפילו לא צריך התנצלות.

מצד שני, אני יודעת שלא תדבר איתי. אני יודעת שכנראה תכעס עליי, אפילו יותר, שכנראה אני אקבל דחייה חדה, והפעם.. הפעם באמת אני לא אעמוד בזה יותר..

הפעם באמת כבר אין לי כוח להילחם, אין לי כוח לעמוד מולך שוב ושוב ולספוג כל פעם מחדש את ה"צעקות" האלה,(דרך המסנג'ר..) את הריבים, את הקללות, את כל העצבים שלך...

"אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה"

אני לא שפויה?

אני אולי זוכרת כמה שאתה מדהים.. וכשאני מסתכלת על תמונה שלך, אני מחייכת..

כשאני קוראת את השיחה האחרונה שלנו, אני הרבה פחות כועסת.. ואותו.. מחקתי ממני.. הבנתי שהוא עושה לי רע..

עם כל הכבוד, והיה לי הרבה כבוד אליו, הוא לא שווה את הגעגועים שאני רמגישה כלפיו. אני לא צריכה להתגעגע לדבר יפה כזה אם אין לי אפילו משהו קרוב אליו, אני לא צריכה אפילו לזכור את השיט הזה. הרי כל אהבה היא חדשה, ולהיזכר בזה עושה לי רע.

לא, עכשיו זה אני ואתה.

אני רואה אותך ואני מחייכת, כי עוד מעט יהיה טוב.

אני רואה אותו ועוצמת עיניים, ובכל החושך.. אני אומרת ,'חבל שנגמר ככה', וממשיכה הלאה.

היום בבוקר הסתכלתי על תמונות שלך. חייכתי.

כשראיתי אותך בבצפר, החזקתי את עצמי לא לבוא אלייך ולחייך אלייך. לא לומר לך שלום, לא להתחיל איתך שיחה, זה מסובך מדי.

אני תמיד מפחדת לחשוב מה יקרה לי אם תדחה אותי, אם נריב בתוך הריב הקיים, אני תמיד לוקחת בחשבון שאני במצב של אפיסת כוחות. שאני מודעת לזה שהפעם הבאה שאני אדבר איתך תהיה כשאתה תתחיל את השיחה(איפה שלא יהיה) ותגיד קודם כל שהכל בסדר... יהיה מאוד נחמד אם גם תבקש סליחה שפגעת בי.. למרות שכבר סלחתי לך ככה.

היא אמרה שזה היה צפוי, עוד לא עברו 48 שעות וכבר סלחתי לך.. כי כזאת אני.. וכזה אתה..

אני כל היום מרגישה שאין לי עניין בחיים. אני מרגישה ריקה, בלי האהבה שלך.. בלי האושר הזה שאתה גורם לי, בלי תחושת הריחוף הזאת.. המקום שלי לא פה על הקרקע, המקום שלי שם.. למעלה.. איפשהו במעמקי הדמיון, עמוק בים המחשבות, הראש בעננים הרגליים על האדמה...

ואם אתה לא חלק מהחיים שלי.. אני רמגישה כל כך לא שייכת. זה פשוט מטומטם, לצחוק ככה בלי סיבה.

זה משגע לראות אותך עם חברים, צוחק, ולחשוב.. רע לו. הוא לא באמת שמח.. ואני רוצה שהוא יצחק בשבילי, שהוא יצחק בזכותי, אנ רוצה להיות חלק מהחיים שלו כמו שהוא חלק משלי. חלק ממני..

כן, כל המחשבות האלה עוברות לי בראש בכל פעם שאני רואה אותך...

יותר מזה, אני מחפשת אותך.

כי לראות אותך גורם לי לחייך, מה שלא יהיה בינינו או בדברים אחרים. משהו טבעי כזה, לראות אותך ולחייך. אבל זה חיוך עם סיבה. זה חיוך של אהבה. זה חיוך שגורם לי להרגיש הכי קרובה לעננים, הכי קרובה למקום שלי.. לעולם שלי..

הפעם, לא כואב לי כי רבנו. הפעם אני לא מסוגלת לעבור עוד כאב כזה. אני נותנת לזה שקט, אני נותנת לזה זמן... זה קשה, אני כל יום עומדת על הסף להישבר, אבל אני יודעת שאם אני אכנס לזה אני לא אוכל לצאת.

ואם אני אעבור את זה שוב, אני אקרוס. נפשית.

ואז כל מה שיישאר ממני זה גוף רוקד, מוח שעובד(בעיקר לומד) כל היום בלי הפסקה, חיוך וידיים שמשחקות עם ילדים קטנים, וחיבור.. חיבור חשמלי למציאות, נקודת אפס.. אני אתחיל לחיות, אבל לא במקום שלי.. לא במקום שאני שייכת אליו...

אבל זה חייב להיות ככה, אסור לי להישבר. יהיה מה שיהיה. במילא אף אחד לא יודע מה קורה בתוכי...

אני הופכת לגמרי את המציאות ממה שקורה לי בפנים. אני פועלת בהיגיון, אבל לא חושבת ככה.

הלב אובססיבי, המוח לא. כבר לא.

כמה עוד אפשר לכתוב לך דברים שלא תקרא?

טוב, זה לפחות משחרר.

ובאיזשהו שלב, במילא כבר קאת כל מה שכתבתי לך, אם כתבתי במכוון או לא..

אז אולי יום אחד תקרא גם את זה..

אני מקווה...