צניחה חופשית

צריך לעשות משהו עם החלום... לא?

ואולי לשם שינוי זה לא יהיה סיפור אהבה...

5 פרקים אולי 6 או 7, ואני עדיין לא סגורה על הפואנטה והתוכן שלו..

מה שכן, זה חלק מהחלום שלי, להתחזק ולהיות טובה מספיק כדי לעלות שנה הבאה על נעלי פוינט, ולא להיות בפיגור מאחורי כל הבנות בקבוצה.

דרך אגב, פעם ראשונה שאני כותבת סיפור בתחום הריקוד..

אז.. מקווה שתהנו (:

point shoes- פרק 1

Born2dancЭ : היי ליאני מה קורה?

Loly : סבבה מה איתך?

Born2dancЭ : סבבה גם. יוו איזה כייף היום עולים על פויינט :)

Loly : כןן כולן עולות חוץ ממני :(

Born2dancЭ : חח לא נורא, את יודעת שתעלי שנה הבאה

Loly : כן, אחרי שכולכן כבר תתקדמו... אוף.

Born2dancЭ : טוב מה באת לבאס עכשיו? לא נורא תעלי שנה הבאה ראיתי שהסתדרת יפה מאוד עם בנות שנה שניה.. ויש לך פוינט יותר טוב מכל הבנות בקבוצה יחד, אז לא יהיה לך קשה בכלל..

Loly : אם את אומרת... טוב יאללה אני אזוז, נתראה עוד כמה דקות בסטודיו :) ביי

Born2dancЭ : ביי מותק נתראה :)

סגרתי את חלון השיחה עם מעיין בזמן שכל מה שעבר לי בראש היה להשתדל להישאר אדישה.

אני רוקדת בסטודיו לריקוד כבר שנה שמינית, וכל הזמן היו רק שני שיעורים בשבוע של ג'אז או מודרני או היפהופ, וכל שנה התחלפו שילובי הסגנונות.

בשנה שעברה כל הבנות בקבוצה שלי התחילו ללמוד שיעור קלאסי בנוסף, אבל אני לא יכלתי להצטרף בגלל הכסף. השנה יש יותר אפשרות והצטרפתי לכל השיעורים, כמו כל החברות שלי.

אבל כל החברות שלי עולות השנה על נעלי פוינט, ואני לא.

זה ממש כייף לעלות על נעלי פוינט, במיוחד על החדשות שיש בתוכן ג'ל בבסיס, ואז זה בכלל לא כואב. בכלל, להרבה בנות בקבצה אין פוינט חזק במיוחד וגם במדידות ראיתי שהן לא הכי מסתדרות עם זה. אני תמיד שואלת את עצמי למה בכלל נותנים להן לעלות במצב כזה.

בתחילת השנה כשרק התחלתי בפעם הראשונה בחיי לעשות תרגילים קלאסיים כלשהם ועוד של בנות בשנה שניה, היה לי נורא קשה. העמידות, ההחזקה של כל הגוף, הסבלנות, הדיוק, הכל היה לי חדש ואפילו המוזיקה נשמעה ל מוזרה ועד אז לא שמעתי קלאסית אפילו פעם אחת בחיי.

בכל מקרה, מאז עברו כבר חודשיים, וכבר התרגלתי. חצי מהתרגילים היו לי קלים בגלל המורה החדשה במודרני, שבאמת עושה חימום לכל שריר בגוף.

יש אפילו דברים שאני מצילחה, למרות שאני בשנה ראשונה והתרגילים מכוונים לבנות בשנה שניה.

היום, כל הבנות כבר תפרו את הנעליים שלהן. היום השיעור הראשון, והוא חלק מהשיעור הרגיל, ככה שלא יהיה לי הרבה לעשות.

לבשתי מעל הבגד גוף והטייטס הצמודים טרנינג מחמם ואת נעלי הסקייט החדשות, ושמתי עליי את התיק.

יש עכשיו שיעור היפ הופ, ואין לי כוח לזוז בכלל, כל היום אני מרגישה רדומה לגמרי.

***

"יאללה בנות, יום שני הבא חנוכה אין לנו שיעור, אז נתראה עוד שבועיים.. יאללה ביי" אמרה שיר, המורה שלנו להיפהופ.

כל הבנות יצאו מהסטודיו לכיוון חדר ההלבשה כלי להוריד את הטרניגים והנעליים, ולהיכנס לשיעור הקלאסי עם בגדים צמודים ונעלי בלט. אף אחת לא שכחה לשים את השקית עם הנעליים שלה מתחת למראה, קרוב לדלת.

התחלנו את השיעור עם חימום רגיל, והמשכנו עם כמה תרגילים של דיוק, ואז סיימנו עם מתיחות.

היה לי קשה לעשות את המתיחות, כמו בכל השיעורים בחודש האחרון.

ברגל ימין יש לי קרע קטן בשריר המפשעה, וברדל שמאל נמתא לי כל השריר בחלק האחורי של הירך, כך שאני לא יכולה לעשות אף מתיחה שכוללית לשים רגל אחת בצד אחד ואת השניה בצד הנגדי לו. הפישוק שלי הפך מ160 מעלות, לבקושי 90, וגם הגב שלי לא ישר. השפגט שלי הפך ממלא ועוד לרדת למטה לרגת הקדמית, למצב שאני לא יכולה בכלל לפתוח את הרגליים בצורה ישרה קדימה ואחורה.

אבל המורות אמרו שזה יעבור, וגם הרופא אמר. למרות ששלח אותי לצילומים לרגל ימין, וזה צריך לקרות עוד יומיים.

מייד כשסיימנו את המתיחות שלא עשיתי במיוחד בצד שמאל, קיבלנו הפסקה של עשר דקות כדי לשתות, וכמובן, לשים את הנעלי פוינט. שאלתי את המורה מה אני אעשה בנתיים? והיא אמרה לעשות את אותם תרגילים, אבל על חצי אצבעות, כמו בשיעור רגיל. זה יעזור לי לחזק את הפוינט שלי ושנה הבאה יהיה לי הרבה יותר קל.

כולן הסתבכו עם הקשירה של הסרטים.

לקח לנו זמן עד שכולן לבשו את הנעליים, ויכלנו להתחיל את השיעור החדש.

השיעור היה הבסיס של הבסיס. עמידה שישית, לעמוד רגיל, למתוח כמה שאפשר. הרבה בנות קיבלו הערות למתוח יותר את הפוינט שלהן.

היא הסתכלה על העמידה שלי על קצות האצבעות ועל הפוינט החזק שהיה בחיבור כף הרגל.

"ליאן תכניסי עקבים קדימה" היא העירה גם לי, למרות שלא הייתי על נעלי פוינט. באותו רגע, כמובן, הייתי אמורה לשפר את ההערה שלה, ומייד הכנסתי את העקבים קדימה כדי לראות כמה אני יכולה.

זה כאב, פתאום, בחלק החיצוני הכי ימני בכף רגל ימין.

מייד ירדתי לכף רגל שטוחה ועיסיתי מעט את האיזור הכואב.

עליתי שוב על האצבעות, פחות מהפעם הקודמת, ונוכחתי לדעת שכואב לי מאוד. אחרי כמה נסיונות התיישבתי על הרצפה, מתחתי את הפוינט ברגל והתחלתי לעסות את האיזור הכואב, מתבוננת בבנות עושות את כל התרגילים הבסיסיים, בשיעור הראשון שלהן על נעלי פוינט.

שנה הבאה, גם אני אוכל. ואני מתחזקת עכשיו אפילו יותר מהן... לא הפסקתי להריץ את המחשבה במוחי, כדי להתעודד. אפילו את הסימון לא יכלתי לעשות, כל כך כאב לי בכף הרגל.

בסוף השיעור ניגשתי למורה שלנו וסיפרתי לה מה קרה מאותו רגע שהיא העירה לי.

"כנראה מתחת שם את השריר יותר מדי חזק" היא אמרה והסתכלה על כף הרגל שלי.

"עוד שריר אחד? זה כבר השלישי!" אמרתי, קצת בחיוך אבל בעיקר בטענה.

"לא נורא, את תתני לזה קצת זמן וזה יעבור עוד כמה שיעורים" היא אמרה בחיוך וחזרה לארוז את הדברים שלה.

כשחזרתי הביתה, אמא שלי שכבה במיטה אך לא ישנה. סיפרתי לה על השריר שמתחתי.

"ליאן אולי את לא צריכה לרקוד" שמעתי את הקול מאחוריי כשיצאתי מהחדר.

"מה פתאום, זה אפילו כבר כואב לי פחות מאז" עניתי. שיקרתי. זה לא כאב לי פחות, רק לא הרגשתי את זה בזמן הליכה. אבל כשמתחתי פוינט? זה כאב מאוד. ואיך בכלל אני יכולה לא לרקוד? איך יכול להיות שריקוד זה לא בשבילי? 8 שנים אני כבר רוקדת. 8 שנים לא קרה לי כלום. מה השתנה עכשיו?

זה לא יכול להיות. ריקוד זה כבר חלק ממני, למרות שזה לא הצד החזק שלי. ושנה הבאה, השנה האחונה שלי בסטודיו הזה, אני אעלה על נעלי פוינט. זה החלום שלי.

אהבתם?

אני חושבת שמיציתי את עיקר הדברים שקרו היום...

ודרך אגב, עכשיו כבר לא כואב לי :)

עכשיו הכל בעיקר תפוס, כמו שקורה אחרי כל שיעור קלאסי או מודרני.. :)

המשך בקרוב... כנראה אחרי הצילומים ברביעי בבוקר.

בקשר לצליל מיתר, פרק 17 נורא תקוע. אני כותבת כל פעם כמה שורות ומפסיקה, למרות שאני כבר יודעת מה לכתוב בו, ומה לעשות. זה כאילו איבדתי לרגע את היכולת לכתוב סיפור בהמשכים, לתכנן את הפעולות כמו שצריך, או לנהל שיחה ארוכה ומעניינת. יש בנתיים חצי פרק, ואני מקווה לסיים אותו כבר.

אוהבת.. 3>