צניחה חופשית

צליל מיתר- פרק 16

פרק ארוך, אבל נוסטלגי. התרגשתי לכתוב אותו.. :$

"אז ליאור, בוא אני אגיד לך מה דעתי על איך שנתחיל לעבוד. שומע? לדעתי לפני שנתחיל לעבוד על דיסק, תצטרך לשחרר סינגל לרדיו. אתה יודע, שאנשים יכירו אותך. שיר אחד, שניים, כדי שאנשים יכירו את ליאור שטרן. אחר כך נשב יחד על כל השירים שתרצה להקליט, כמו שהתחייבת למינימום 12, ואז נקליט ונערוך אותם. דרך העבודה מתאימה לך?"

ליאור רונן ויואל ישבו במשרד אולפן ההקלטות ודיברו על הפקת האלבום. ליאור כבר ידע דבר אחד בנוגע לאלבום שעדיין לא יצא: הוא רצה לקרוא לו מיכל, ולשים בו את כל השירים שאי פעם כתב לה.

"רציתי לשאול את דעתך לגבי ההקלטה הזאת" אמר ליאור והכניס דיסק לכונן. יואל תהה בינו לבין עצמו מה ליאור עומד להשמיע, לשניהם. הוא בעצמו לא ידע מה יש בתוך הדיסק, איזה שיר עדיין לא שמע?

המערכת התחיל לעבוד והשניות על הצג התחילו להתקדם. לפתע נשמעו ברקע שירי מסיבות, שהונמכו לאט לאט.

***

ניב אכל את ארוחת הבוקר שלו בזמן שהפלאפון שלו צלצל. על הצג הייתה תמונה של אנה, תמונה שהוא צילם בעצמו. כמה עוד יוכל לסנן אותה? אולי יש לה משהו חשוב לומר לו. אנה היא לא אחת שתישבר מהר כל כך במריבה.

"הלו?" הוא ענה.

"ניב. בבקשה תקשיב לי רגע, אנחנו חייבים לדבר. אני יודעת שטעיתי, הייתי לא בסדר, אבל בוא תקשיב לי לפחות" אמרה אנה בנשימה אחת ואז שתקה.

"אני אבוא אלייך בהפסקת צהריים..." הוא אמר, ולא המשיך.

"אני מחכה.. ביי" היא אמרה בשקט. הוא הרגיש בקולה שהיא מתחרטת. שהיא מתכוונת למה שאמרה.

"ביי" הא אמר, ניתק וזרק את הפלאפון על השולחן. הוא כיסה את פניו בשתי כפות ידיו. דווקא היה לו נוח בלי אנה, בלי מישהו שצריך לעמוד בלוח הזמנים שלו כל הזמן.

***

"וואו. שלוש שעות כל יום?" שאלה עדי מופתעת בזמן שהיא ומיכל הסתובבו בבית הספר.

"כן, יואל שחרר אותו מהשיעורים שלו. הבנתי שהיום באופן חד פעמי הוא הלך איתו אז התבטל להם שיעור" השיבה מיכל. היא כבר לא יכלה לחכות לרגע שתפגוש את יואל ותשאל אותו מה קורה עם ליאור.

"מאמי את יודעת, י"א, זה הרבה לחץ בבגרויות. זה לחרוש את התחת בכל דקה פנויה שאת לא צריכה לישון לאכול או להשתין." אמרה עדי ומתחה את ידיה לצדדים.

מיכל ידעה שעדי צודקת, אחרי הכל, ליאור בי"א. זה פי 2 בגרויות ממה שיש להם השנה, והוא צריך גם להתאמן על הבגרות לגיטרה וגם על ההקלטות שלו. יהיה לו זמן בשבילה?

"אני כל כך מקווה שאת טועה..." מלמלה מיכל.

"גם אני, מאמי. אלה העובדות, אבל אני מקווה שהפעם.. לפחות הפעם זה לא יהיה נכון" היא אמרה והניחה את ידה השמאלית על כתפה השמאלית של מיכל, מנערת אותה מצד לצד כדי להצחיק אותה ולהשכיח ממנה את ליאור למשך כמה רגעים.

***

"היי, חברים..." התחיל מישהו ברקע. "אני ניב, אני מחליף בדקות הקרובות את חבר שלי ליאור שיצא כרגע למשימה חסרת מעצורים הכוללת בתוכה הופעת בכורה של אמן מוכשר יוצא מהכלל!" המוזיקה הוגברה מעט. "אם תחפשו אותו היטב, הוא נמצא כרגע ביניכם, ולא על הבמה. הוא הולך לבצע שיר שהוא כתב, הלחין, ניגן, וכעת גם ישיר אותו למישהי מאוד מיוחדת שאנחנו מקווים לשמוע אותה גם בפעם השניה הערב! קבלו אותו!" המוזיקה התחלפה לאיטה בפריטה שקטה על גיטרה שנמשכה מספר רגעים. יואל תהה האם זה מה שקרה שם במסיבה? הוא ידע שהשניים תכננו לשיר יחד, הוא לא ידע מה באמת קרה באותו ערב.

"לפני השינה שומע את קולך, מתעורר ומביט בך, שואל כל יום מה קורה איתך, ואומר תודה שיש לי אותך" זה היה ליאור. סוף סוף שמעו אותו. אכן, זה היה שיר שהוא כתב והלחין בעצמו. המוזיקה ברקע הייתה הפריטה העצמית שלו שהקליט יום לפני-כן, ואיכות ההקלטה הייתה טובה ביותר. ליאור ידע שהם מרגישים בתוך המשרד בדיוק כמו שהרגיש הקהל באותה מסיבה בשבוע שעבר.

"להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך,לשתף מחשבות וללמוד מטעויות" הייתה הפסקה קצרה. "להתבגר איתך, ועדיין לעשות שטויות..." ליאור זכר מה קרה בדיוק בכל מילה שיצאה מפיו. ברגע הזה, בהפסקה, הוא מצא את מיכל. הוא הניח יד על הכף שלה ובמילה האחרונה הסתובבה אליו.

"אבל.. אני.. אני לא יודעת את המילים..." נשמע קול של ילדה. קול חושש. ליאור ויואל ידעו שזו מיכל.

"את לא מרגישה אותן? את לא מתכוונת אליהן?" ליאור שאל.

"אני... כן" היא אמרה.

"ניגנתי את המעבר פעמיים, ידעתי שתשכחי" הוא אמר ושמעו בקולו את החיוך שנמתח על שפתיו.

"לפני השינה שומעת את קולך, מתעוררת ומביטה בך... שואלת כל יום מה קורה איתך ואומרת תודה שיש לי אותך..." קולה של מיכל נשמע, אותן המילים שליאור שר בהתחלה. קולה היה סוחף ומרגש גם הוא, כאילו נכנסה אל אוירת ההפתעה. ליאור ידע, זו באמת הייתה הפתעה. "להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך... לשתף מחשבות וללמוד מטעויות..."-

"להתבגר איתך, ועדיין לעשות שטויות" ליאור שר את השורה האחרונה והשיר עדיין לא נגמר.

"את שם בשבילי ואני תמיד אהיה איתך... אני שמח שיש לי אותך, אני אוהב אותך" הוא המשיך, קוטע את מחיאות הכפיים והשריקות שהחלו לפתע.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה, כאילו שכחה שמקליטים אותה.

"אוהב, כמו שלא ידעתי שאני יכול לאהוב ככה. אני רוצה לשיר לך את השיר, לשיר אותו כאן ליידך, ולא בתוך דיסק..." בזמן שאמר את זה, הפריטה השתנתה לצלילי השיר המוכר here without you.

A hundred days have made me older"

since the last time that I saw your pretty face

a thousnd lies have made me colder

and I dont think I can look at this the same

but all the miles that seperate

"disapear now when Im dreaming of your face

ליאור המשיך לשיר, בהקלטה, מלווה בהקלטה ששם לעצמו. הוא זכר שבאותו זמן הוא עמד שם על במה ריקה, מחבק את מיכל, מקדיש לה את השיר באמת. הוא ידע שהיא כמעט בכתה, שהיא התרגשה. שהיא סלחה לו על הכל.

כשסיים לשיר, נשמע ברקע הקהל בקצב אחד. היה ברור לכל שאלה תלמידי תיכון ילדותיים במיוחד, אבל שום דבר לא היה יכול לסיים את ההופעה בצורה טובה יותר. "...נשיקה!...נשיקה!...נשיקה!..."-

"אני אוהב אותך, אני מצטער ששיקרתי..."-

"שש..." שתיקה. "סלחתי..." וההקלטה נסגרה.

ליאור ידע מה בא אחר כך. הוא נישק את מיכל, ניב העיר אותו מהחלום, הוא חזר לתפקיד שלו וסיים את הערב כשניגן בעצמו למיכל שיר של לינקין פארק. הם חזרו יחד לבית הספר, היא איבדה את המפתח, ולמרות שעדי פתחה לה את הדלת- באה לישון אצלו. זה היה מושלם, היא מושלמת. הוא חשב לעצמו.
"ליאור" הוא הנתנתק לרגע מהמחשבות שעלו יחד עם ההקלטה. זה היה ערב כל כך מושלם. הוא הביט ברונן שנעץ בו מבט. הוא לא ידע לפרש את המבט הזה ככועס, מופתע, או המום מדי.

***

"מה רצית?" שאל ניב ישירות כשנכנס לחדרה של אנה בבית החולים.

"למה אתה מדבר אליי ככה? כבר ביקשתי סליחה, אני מצטערת שהייתי כזאת... תבין אותי, בבקשה, תנסה לפחות" היא אמרה. הוא הרים את מבטו אליה וכמעט שנשבר למראה עיניה הנוצצות. היא רצתה לבכות, הוא הכיר אותה מספיק כדי לקרוא את זה בפניה.

"תראי... צורת הדיבור שלך לפני יומיים הגעילה אותי, זאת הסיבה שלא רציתי לדבר איתך. אני מכיר את ליאור אמנם רק חודש, אבל זה הספיק לי כדי להבין שהוא בנאדם נהדר. את צריכה לשמוע אותו כדי להבין. בכלל, את צריכה להבין שאת לא הכישרון היחיד בבית הספר כאן.את מעוניינת לשמוע במה הוא מוכשר?" שאל ניב ועיניו חדרו לעיניה, דורשות ממנה להנמיך את עצמה ולרגע אחד לא להתרכז בעצמה.

"ב...מה.. הוא מוכשר?" הוא יכל לשמוע את הפחד בקולה. הנה, משהו ערער את בטחונה של אנה גייב, ילדת הבמה של בית הספר לאומנויות.

"כבר אמרתי לך שהוא הדיג'יי במסיבות, הוא כותב שירים, מלחין אותם, מנגן על כל סוג הגיטרות, שר, אה כן, והוא גם מחונן. הכוונה שכל המקצועות בגרות המינימליים שלו עומדים על 100, כי זה פשוט קל מדי בשבילו! ואת יודעת מה הכי מצחיק פה?" שאל ניב.

"מה?" היא מלמלה בשקט.

"בתקופת היסודי והחטיבה, שנאו אותו. כל כך שנאו אותו, צחקו עליו ומיררו לו את החיים, שהוא פשוט עזב הכי רחוק שמצא. הכי מנותק מכולם. ונחשי מה? הוא התאהב! ואפילו בלי לדעת איך להתחיל איתה, הוא כבר סיבך את עצמו עם מכתבים אנונימיים, ובמקביל גם העביר לה שיעורי גיטרה. והיא התאהב בו, במורה הפרטי שלה לגיטרה. זה לא מצחיק אותך? הא? זה לא היה עושה לך חשק לעזור לו לצאת מהבוץ הזה? במיוחד כשזה מישהו סבבה כזה שאני חי איתו כבר שנה באותו החדר, והוא תמיד הסתדר איתי! אם רצינו את החדר לבד, או אם רציתי לישון ולכבות את האור, והוא תמיד עובד על המחשב עד מאוחר או מתאמן בגיטרה. אני לא מדמיין לעצמי שותף טוב יותר ממנו, אז כשכבר שמעתי את הסיפור הזה, עלה בי כל החשק לעזור לו. וכל מה שאת יכולה לשאול זה, אם ניסיתי להרוס לו את ההופעה?!" ניב לא יכל להפסיק את זרם המילים שיצא ממנוץ באופן אוטומטי הוא כעס על אנה שהגיבה כך בלי שהכירה אותו קודם.

"א... אני.. מצטערת, ניב.. לא ידעתי שזה היה ככה... אבל תבין כמה שזה משגע אותי, אף פעם לא היה לי משהו שלי... ההורים שלי אף פעם לא היו איתי באמת, ההורים שלי עכשיו הם לא באמת שלי... אח שלי לא באמת שלי, ואפילו החבר שלי.. עכשיו.. כבר לא.. אז עד שהיה לי קהל, עד שהיה לי משהו שלי... הקול שלי, הוא רק שלי, לאף אחד אין דבר כזה. ועד שהם אהבו אותי, עכשיו בא מישהו ולוקח לי את זה. למה ככה? למה אני צריכה לאבד הכל?" דמעות כבר עטפו את לחייה של אנה ושברו את ליבו של ניב. הוא ידע שקשה לה, שבאמת אין לה כלום והיא הייתה מוצאת את עצמה בבית יתומים היום אם הוריו לא היו מאמצים אותה לפני שנתיים. הוא אחיה באופן רשמי, אבל לא בקשר דם. ועכשיו מה הוא עשה? התרחק ממנה עוד יותר, גם בתור חבר?

"אנה... דפוקה אחת..." הוא חייך ופלט צחוק קטן. "החבר שלך נשאר כולו שלך... תזכרי תמיד שאני אוהב אותך, גם אם אני כועס.." הוא אמר והסתכל עליה. הוא קם מכיסאו והתיישב ליידה, מנגב לה את הדמעות באצבעו. "אל תבכי... נשבר לי הלב לראות אותך בוכה..." הוא אמר. אנה צחקה מעט.

"אתה יודע ששבוע הבא משחררים אותי מהכלא הזה? אני חוזרת סוף סוף לבית הספר" היא אמרה.

"וואו, מה לוקח להם כל כך הרבה זמן?" שאל ניב ועטף אותה בשתי ידיו.

"בגלל שגם היד וגם הרגל שבורות, אז הם טוענים שיהיה לי קשה לתפקד ככה. במיוחד כי אני שמאלית וכל הצד הזה הוא חזק יותר אצלי. אז לוקחים אותי כל בוקר לאימונים, לחזק אותי, והם טוענים שישחררו אותי רק בשבוע הבא אחרי שאני אתחזק ואוכל לתפקד בעצמי גם עם הגב המעיק הזה" היא אמרה ורימה את מבטה לתקרה.

"לא נורא.. את תראי שהכל יהיה בסדר, את תשלימי את החומר מהר מאוד. אני בעצמי אעזור לך להשלים אותו, אל תדאגי" הוא אמר ונישק אותה על שפתיה. היא השיבה לו נשיקה. הוא הרגיש איך היא מחייכת בזמן שהצמידה את שפתיה לשלו, הוא ידע שהיא באמת התגעגעה אליו בימים שלא דיבר איתה. הוא ידע שהתחרטה על מה שאמרה והבינה שטעתה, לפחות לגבי מיכל וליאור.

טב, אז הרעיון יהיה בפרק הבא.

והפרק הבא? אולי מחר בלילה אם אני לא אהיה עייפה מדי, או מקסימום מחרתיים.

שיהיה לכם לילה טוב ומקווה שאהבתם את הפרק...

3>