רק תשבור לי כבר את הלב...
כדי שאוכל להמשיך הלאה... אני שונאת לקנא.
3/>
הגעתי למסקנה שמקום המפלט היחיד לברוח אליו מהמציאות, אלה הסיפורים... אבל רק אלה שאני כותבת בעצמי.
"לאן שלא תלכי,
רק אל תשכחי
יבוא היום, תביני הכל
תהי בשבילך ותתחילי לגדול
כי יש המון אהבה בעולם,
וגם אם לא מושלם
לא רואים..
את גבול התהום שבפנים..."
מיכל סיימה לנגן את השיר וזכתה למחיאות כפיים מצד כל התלמידים המעטים בכיתה. הם המשיכו להקשיב לה למרות שהצלצול עבר כבר מזמן, ולאחר שסיימה קמו ברוגע ולא מיהרו לברוח.
בזמן שארזה את הגיטרה, מיכל שמה לב שפניו של יואל מביטות אל מעבר לכתפה.
"וואו, זה היה מדהים" היא שמעה מאחוריה. ליבה זינק לרגע ממקומו ולאחר מכן החל לפעום במהירות.
"היי, תודה.." היא הסתובבה וחייכה אליו.
"כל הכבוד ליאור על העזרה שנתת לה, ראית איך היא השתפרה?" צחק יואל וחזר אל שולחנו.
מיכל חייכה לפתע, מלווה בצחוק קטן, וכשהסתכלה בעיניו של ליאור, צחק גם הוא. היא מייד עשתה צעד כדי לחבק אותו, והתגובה ממנו לא איחרה להגיע.
"ליאור, בוא תקשיב לזה"- יואל התקדם לעברם בזמן שראשו שקוע בחבילת הדפים המאוחדת במהדק משרדי, יחד עם דיסק בתוך שקית ניילון. "וואו. פספסתי משהו?" הוא עצר את שטף דיבורו בשניה שהרים את מבטו וראה את השניים מחובקים. הם נפרדו לאט, מדברים בשפת השתיקה שלהם בלבד.
"אני.. לא אפריע לכם.." אמרה מיכל והניחה את הגיטרה על גבה. ליאור תפס בידה כדי שלא תתרחק.
"אנחנו ביחד" אמר ליאור בזמן שהביט על מיכל. היא הסתובבה אליו.
"אוה, מזל טוב, עכשיו זה מסביר את כל המבטים והחיוכים בחמש דקות האחרונות" צחק יואל. "מיכל גם את יכולה לשמוע את זה" הוא אמר. שלושתם התיישבו לייד השולחן של יואל.
***
"אז, ליאור, רונן שמע את הדיסק שלך" פתח יואל במשפט שגרם לליבו של ליאור לפעום מהר יותר מרגע לרגע.
"מה.. מה הוא אמר?" הוא שאל בשקט.
"מה שצפיתי שיגיד" אמר יואל בחיוך. ליאור התקשה להפנים את מה שיואל אמר ברגע זה.
"הוא... אהב? תהיה הקלטה? או.. משהו?" הוא שאל לאט, לא מאמין שזה באמת קורה לו.
"יותר מזה, ליאור. הוא כל כך התלהב ממך, עד שהשביע אותי שאני אביא אותך לאולפן הקלטות שלו. הוא לקח על אחריותו לממן את הדיסק שלך בתמורה לעשרים אחוז מהרווח, והוא יספק לך את כל השירות במלואו. אתה רק צריך להסכים, מה אתה אומר?" שאל יואל.
ליאור הריץ בראשו את דבריו של יואל. אולפן הקלטות? שמונים אחוז רווח? וכל זה רק בשביל לנגן ולשיר את השירים ש... כתבתי והלחנתי? הוא היה בהלם לכמה שניות.
"מיכל, מה את אומרת על זה?"פנה אליה יואל.
"אני... אני ממש מופתעת, ולטובה, זתומרת... אין לי מילים" היא אמרה וחייכה, והביטה בליאור.
"אז.. מתי מתחילים?" הוא שאל, ויואל התחיל לצחוק, כשהבין את כוונת הסכמתו.
"אני מוכן לשחרר אותך מהשיעורים שלי ולקבוע איתך שיעורים פרטיים מתי שיהיה לך נוח. מה אתה אומר? 3 שעות ביום, תוכל להוציא בשקט יופי של אלבום" הוא אמר.
"אני.. תודה רבה, יואל, אין לך מושג כמה שאתה עוזר לי.." אמר ליאור, לא בטוח איך הוא אמור להגיב, או להרגיש, איך פתאום הכל מסתדר לו?
"טוב, אני מבין שאתה יותר מדי בהלם כדי לדבר על זה כרגע, אז קח- זה החוזה שהוא מעמיד בפנייך. אני כבר קראתי אותו, אני אוכל לעזור לך. אבל אנחנו צריכים שאתה תאשר אותו. כל דבר שלא מתאים לך תמחק בעט צבעונית ותכתוב את השינוי שלך, אנחנו ניפגש איתו ונגיע יחד להסכמה. אז תלך עכשיו להפסקת הצהריים שלך, תנקה את הראש, ואתה משוחרר מהשיעור היום." אמר יואל בחצי חיוך והגיש לליאור את חבילת הדפים והדיסק.
"וואו. טוב... תודה, תודה רבה לך... אני אחזיר לך תשובה מחר, כבר, אפילו היום!" ליאור קם על רגליו ועדיין התקשה להסתובב ולצאת מהכיתה.
"בוא, ליאור" אמרה מיכל ותפסה בידו השמאלית.
"כן.. טוב,, להתראות יואל" אמר ליאור , והוא ומיכל יצאו מהחדר.
"להתראות לכם, ובהצלחה" הוא אמר לעברם. מיכל סובבה את ראשה לאחור וחייכה אליו.
***
אנה שכבה במיטתה בבית החולים. מאז שרבה כך עם ניב, הוא לא בא לבקר אותה. היא קיוותה שבמשחקי הכבוד האלה היא תנצח, הרי היא תמיד מנצחת. אבל עובדה, הוא לא בא לבקר אותה כבר יומיים.
אנחנו צריכים לדבר
היא כתבה הודעת SMS ושלחה לו. היא חייבת להשלים איתו, היא חייבת אתו לצידה. לפחות אותו.
***
ניב שכב על הדשא והתמסר כולו לרוח הקרירה ששברה את הלחות באויר. הוא חשב על כל מה שנכנס ויצא מראשו, נתן למחשבותיו להתערבב אחת בתוך השניה, במקום להתעסק בסדר ובהתמקדות במחשבה אחת. זה סתם עוד כאב ראש.
הוא חשב על אנה, עד כמה שכואב לו בלעדיה, אבל עד כמה שכואב לו להיות איתה ועם האובססיה שלה לתשומת לב. הוא העדיף לחיות את חייב בעצמו מאשר להיות תלוי בשיגעונות שלה.
צפצוף ההודעה הנכנסת קטע את זרם מחשבותיו שכבר הצליחו לזרום החוצה ממוחו. הוא פתח את ההודעה.
אנחנו צריכים לדבר
זה היה מאנה. הוא לא רצה לדבר איתה. לא עכשיו, עדיין לא.
תשכחי מזה
הוא כתב חזרה ולאחר ששלח, סגר את הפלאפון. גם אם תענה לו, הוא לא רוצה לדעת. לא בזמן הקרוב.
הוא עצם את עיניו וחזר לפתוח את מחשבותיו אל הרוח הסוחפת, אל האויר הממכר של חודש אוקטובר.
פרק קצר, אבל אני לא רוצה למרוח יותר. אני כבר יודעת מה לכתוב בפרק הבא, הוא יהיה הרבה יותר מעניין וקצת יותר ארוך :)
3>
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
