צניחה חופשית

מנסה, לפחות..

מיכל הרגישה את השמש מלטפת בחום את עפעפי עיניה, אבל לא התחשק לה להרים אותם.

אויר קריר עמד בחדר ורוח קלילה טיילה מדי פעם בין הקירות.

השמיכה כיסתה את גופה באיזור הרגליים בלבד, אך באיזור העליון היא בכל זאת הרגישה חמימות נעימה שעוטפת אותה, שגורמת לה לרצות להמשיך ולישון ככה עוד זמן רב.

היא הריצה בראש בשניה איזה יום היום, ולאחר מכן נזכרה באירועי אמש.

המסיבה, השיר, ליאור, ואז שוב... ליאור.

היא מייד פקחה את עיניה וראתה אותו סנטימטר ממנה, גופו צמוד לשלה, זרועותיו עוטפות אותה בעדינות.

היא הרימה את ידה הימנית כדי לחבק אותו גם, כשבדיוק פקח את עיניו.

"בוקר טוב.." הוא לחש לה בחיוך.

"בוקר טוב.. התעוררת עכשיו?" היא שאלה, משלימה את פעולת החיבוק.

"לא, הקשבתי לשקט. הקשבתי לנשימות שלך, אפילו זה מיוחד אצלך" הוא אמר בעיניים חצי עצומות.

"מה אתה אומר.. זה מעניין, אתה יודע? אני חיה עם עצמי כבר שש עשרה שנה ולא מצאתי בעצמי דברים מיוחדים, ואתה מכיר אותי כבר פחות  מחודש והכל אצל נראה לך כל כך מיוחד..." היא אמרה, קצת מלמלה, ולאחר מכן הרפתה את ראשה וחזרה לעצום עיניים.

"כנראה שלא סתם התאהבתי בך כל כך מהר" הוא אמר ונישק אותה על ראשה. מיכל חייכה קצת, ואז הביטה בפניו של ליאור.

"אז מה, נישאר ככה כל היום? אני לא אוהבת להתבטל" צחקה מיכל.

"נו, הנה עוד משהו מיוחד אצלך. בחיים של לא שמעתי על מישהו שלא אוהב להתבטל" צחק ליאור גם הוא.

"אז יאללה, לקום" היא אמרה והתיישבה מייד, תופסת את כפות ידיו של ליאור כדי להקים אותו גם.

***

ליאור הביט במיכל יושבת ככה ליידו. היא לבשה מכנס קצר שחור וגופיה לבנה פשוטה, והשיער שלה לא נראה שונה במיוחד עם הצמות הקבועות לראשה. היא הייתה כל כך יפה, במיוחד הבוקר. היא נראתה כל כך מאושרת, וזה חימם אותו מבפנים.

"אני לא חושב שבא לי לקום..." הוא ענתה בתגובה להשכמה שלה ומשך את ידיה אליו כך שנפלה קדימה, עליו. מצידו יכל להישאר איתה ככה כל היום, ורק להרגיש בתוך חלום יחד איתה, לא להתמודד עם שום דבר.

מיכל ליטפה את פניו, ליטוף שהעביר בו צמרמורת. הוא הרגיש מנותק לגמרי יחד עם החיוך שלה שהציף אותו באושר, שלא ידע שקיים בכלל. היא גרמה לו להתנהג בצורה שבחיים לא היה מתאר לעצמו שתצא ממנו. היא נתנה לו ביטחון להיות מי שהוא, ולא להתבייש.

היא הצמידה את שפתיה לשלו בנגיעות קטנות. למרות שהיו רופפות ובקושי הורגשו, הוא יכל להרגיש איך שפתיה נמתחות בחיוך, ולמרות שעיניו היו עצומות. בתגובה אוטומטית חייך גם הוא, עד שלפתע הרגיש את שפתיה נדבקות לשלו, סוחפות אותו לנשיקה שמחקה ממוחו כל מחשבה אחרת פרט לשמה של מיכל.

***

אנה פקחה את עיניה וראתה את ראשו של ניב מונח ליידה. מה הייתי עושה בלעדייך.. היא חשבה לעצמה. ניב היה בערך כל מי שעוד באמת היה לה, מאז המקרה.

"בוקר טוב מאמי..." היא מלמלה בשקט, חלקה רוצה שימשיך לישון וחלקה רוצה שכבר יתעורר.

ניב פקח את עיניו לרגע, השתהה על פניה של אנה וחזר לעצום אותן.

***

"איך היה אתמול במסיבה?" אנה שאלה, וקולה נשמע שבור מעט. אולי הוא רק דמיין.

"היה.. בסדר, את יודעת. מוזיקה, ריקודים,"-

"היודניקית הזאת הופיעה?" קולה של אנה השתנה מייד מקול שקט, לקול מלא קור ואדישות.

"היא..." הוא פקח לפתע את עיניו. הוא יכול לספר לה מה ליאור עשה בשביל מיכל? הוא פחד מתגובתה. הוא ידע שאנה צריכה את כל תשומת הלב האפשרית, שהיא לא יודעת איך להתמודד עם השקט. היא חייבת תמיד את התערבות האנשים סביב, את כל הבלגן, את ההערצה.

"מה היא? היא הופיעה וכולם הריעו לה? היא עלתה ושכחה את המילים? מה היא?!" התרגזה אנה.

"היא הייתה לרגע דיי במרכז העניינים." אמר ניב בנשימה אחת וחיכה לתגובתה של אנה.

"ואיך זה התבטא?" היא שאלה בשקט. הוא יכל לראות את הפחד בעיניה לכך שמישהי אחרת תתפוס את מקומה.

"הדיג'יי ארגן הופעה סולו ספיישל בשבילה, הקדיש לה שיר אהבה שכתב וזה נגמר בנשיקה למראה כל התלמידים. כנראה שהיה איזה סיפור מסתורי מאחרוי כל זה, כי בשלב כלשהו היא גם שרה יחד איתו, ואני לא אשקר לך אנה. זה באמת היה מדהים" הוא אמר. הוא ידע שאנה תשנא אותו בגלל הסיפור הזה, אבל אין מה לעשות. היא צריכה לדעת מה קרה שם, לא הכל תמיד קורה רק סביבה.

"מה.. את ה עובד עליי. ההופעה שלהם קיבלה יותר אהדה מכל הופעה אחרת שלי?" היא שאלה. הוא כבר יכל לראות את הדמעות בעיניה. למה בכלל סיפר לה? היא לא הייתה שם וזה לא מענייניה.

"יותר אהדה מההופעות שלך אני לא חושב, אבל היה שיתוף פעולה לאורך כל המסיבה. לא היה משהו יבש ושגרתי, זה היה הרבה יותר... מיוחד. מעניין מה קרה אחרי המסיבה" שיקר ניב. הוא ידע שליאור הצליח עם התוכנית, הוא ראה אותם ביחד אחרי המסיבה וראה גם את התגובה של מיכל בזמן ההופעה וגם בזמן ששר לה את שיר הסיום.

***

אנה הרגישה איך כל צד בליבה מושך כיוון אחר עד שאיים להיקרע בתוך גופה. איך בדיוק הייתה הופעה מוצלחת נוספת, חוץ ממנה? היא לא יכלה להשלים עם המחשבה שיש אמנים אחרים בבית הספר הזה שמסוגלים להתחבר לקהל שלה, לרגש ולספק אותו.

"ואתה לא עשית כלום כדי להרוס להם?" היא שאלה, עיניה החלו לדמוע.

***

ניב היה המום ממה שאנה אמרה באותו רגע. להרוס? הוא ידע שזה מה שציפתה ממנו לעשות, ובמקום זה מה יגיד לה? שהוא אפילו עזר לליאור לארגן את השיר, למלא את מקומו בעמדת הדיג'יי ובתור נציג הקהל לרמוז לו להמשיך ולסגור את הערב דווקא בהופעה שלו שמוקדשת למיכל? כמה עוד יצטרך לשקר לה בגלל האובססיה שלה לתשומת לב? הוא אפילו נגעל ממנה, אחרי שראה כמה ליאור היה מאושר. לדעתו הם שרו מדהים ביחד, וגם אם אנה הייתה שם- לא היה מסכים לשתף פעולה.

***

ניב הביט בה המום למשך מספר שניות והיא רק השיבה לו מבט נקס שדורש תשובה לשאלה.

"לא, אנה, לא עשיתי כלום כדי להרוס להם. תפסיקי להיות קנאית כל כך לקהל הזה שלך, אז מה אם לא היית במסיבה אחת. זה לא אומר שהם עדיין לא אוהבים אותך כי שנינו יודעים שהקול שלך כובש אותם, וכל האנרגיות שיש לך על הבמה מסנוורים את כל מי שצופה. כן, הוא ניגן בצורה משלמת על גיטרה אקוסית, הוא שר נהדר, ואולי תופתעי לשמוע שגם כשמיכל הצטרפה אליו פתאום, זה נשמע נפלא. לא היו אנרגיות, לא היו משחקים בטון השירה, וזה עדיין היה מרגש.. אם תרצי אני אגם אשמיע לך את ההקלטה" אנה לא הבינה מאיפה הגיעה התוקפנות מצד ניב.

"דרך אגב, הדיג'יי שלנו זה ליאור שטרן, השותף שלי לחדר, ואני עזרתי לו עם מיכל. הוא זה שהקדיש לה את השיר במסיבת פתיחת הלימודים, הוא סיפר לי על המ שהתפתח ביניהם ות'אמת אני אגיד לך? היה כייף לא נורמלי לעזור לו להפתיע אותה. הוא כותב, מלחין, מנגן, שר, הכל לבד. והוא הדיג'יי שלנו כבר מאז שנכנס לבית הספר הזה, שנה שעברה. סתם שתדעי" עוד לפני שאנה הספיקה להגיב, ניב כבר קם מכיסאו ויצא מהחדר.

"יופי, תלך, הייתי צריכה כבר לדעת מזמן שאסור לסמוך על אף אחד בעולם הזה!!!" צרחה אנה למשמע הדלת הנטרקת, בעוד דמעות זולגות מעיניה.

ליאור? הדיג'יי המגניב של המסיבות, בהן היא הייתה הכוכבת? הקדיש למיכל שיר? הם ביחד עכשיו? איך יודניקית עלובה כמוה מצליחה לכבוש את כולם כל כך מהר, כשלי, אנה, הדבר היחיד שהקפיץ אותי בסולם החברתי היה הקול שלי בזמן ששרתי? איך יכול להיות שכבר אוהבים אותה יותר ממני? וניב?...

אנה לא הפסיקה לחשוב על מה שניב אמר לה. אותו אחד שעמד לצידה שלוש שנים, מאותו רגע  בו ברחה מהבית ולאורך כל שנות לימודיה בבת הספר לאומנויות. מה אני אעשה עכשיו בלעדייך? עברה מחשבה במוחה.

דמעות הציפו את לחייה עד שהחליטה לעצום עיניים ולבכות, לתת למחשבות לרוץ לכל כיוון, עד ששקעה שוב בשינה עמוקה.

היה לי קשה לכתוב את ההתחלה בין ליאור ומיכל.

השאר.. מקוה שיתפתח כמו שאני רוצה.