לפני חצי שנה,
אהבה הייתה הדבר הכי יפה שקרה לי...
היום..
אני מקללת את הרגע שהבנתי בכלל מה זה.
אין לי כוח יותר להתמודד עם זה.. יש בי כמויות של קנאה.. להכל!
במיוחד לכמה שאתה אוהב אותה.
במיוחד לכמה שהיא מצחיקה.. והיא מוציאה ממך מצב רוח טוב.
ולמה אני לא יכולה להיות כמוה?.. אחת שתמיד צוחקת, שכולם אוהבים אותה?
ולמה אני בכלל מקנאה בה? היא החברה הכי טובה שלי.
אבל אתה תמידד מעדיף אותה על פניי.וזה גורם לי לחשוב בצורה ילדותית כל כך.. שאני בכל זאת יודעת שהחיים לא הוגנים, ושככה זה... שקורה פתאום...
אבל הקנאה מציפה אותי ורק עובר לי בראש "אני הייתי פה שלוששש שנים לפנייך!!!! אני זו שהוציאה אותו מדכאונות ואני זו שהוא קורא לה הידידה הכי טובה שלו. אז למה את לוקחת לי את זה?! אפילו שזה המקום היחיד שאני יכולה להנות ממנו אפילו קצת, קצת, מהאהבה הזאת?" ואם זו הייתה כל אחת אחרת, הייתי רוצה שהיא תעלם. פשוט תעלם ככה פתאום ושכולם ישכחו ממנה, אבל לא... היא החברה הכי טובה שלי, אני מעדיפה לחיות עם הקנאה ואיתה, מאשר לחיות בלעדיה...
כי עם כל הכאב, אני יודעת שהוא יהיה גדול יותר אם אני אצטרך לוותר עליה. ואסור לתת לאהבה לפגוע בין חברות.
על מי אני עובדת? מה שבאמת עובר לי בראש, אני לא כותבת כאן ולא בשום יומן אחר.
אם רק היה לי האומץ לנתק איתך קשר..
אם רק לרגע החיים היו מפנים אותי, מרחיקים אותי בלית ברירה...
לא רוצה לעזוב, אבל הרבה יותר כן רוצה לשכוח...
אולי לעבור דירה, אולי... משהו... שיוציא אותי מהריכוז בחיים האלה... סיפור אחד שיעסיק אותי כל היום, שלא יהיה לי אפילו זמן לחשוב עליך כל כך הרבה...
סיפור כזה, שאנשים יניחו לי. ולא ישאלו יותר מדי "למה את לא בקשר?".
אבל סיפור שלא יהיה לנצח.
רק.. לתקופה.
חודש, אולי חודשיים, שייראו כמו נצח...
אני, לבד, בחיים לא אצא מהסיפור הזה.
אני יודעת שאין לי מספיק כוח רצון...
זה הדבר היחיד, שאין לי בשבילו מספיק כוח רצון.
בדרך כלל אני נלחמת גם על הבלתי אפשרי, על השבריר סיכוי הקטן שאולי כן...
וכבר אין לי כוח.
לא בסיפור הזה..
הסיפור לא טראגי, ואפילו מצחיק. אבל תתפלאו מה שכמות גדולה כל כך של אהבה יכולה לעשות לאדם... לשגע אותו, להוציא מדעתו, לשבור כל חומת הגנה שהוא בנה בשביל להתגונן מפגיעות... לשאוב כל טיפת כוח רצון, כשהאהבה מאכזבת.. היא שוברת את הנפש לגמרי.
והרי מה מחזיק אותנו בגוף הזה, בלי נפש?
אז אולי לרגע אני רואה שבריר של סיכוי שתקרא, אולי גם היא, פה.
כשהצעתי לבוא אלייך, זה היה בשיא הספונטניות והצחוק, אבל כבר הרגשתי מעיקה כשלא החזרת תשובה חיובית ("לא יודע..").
אבל פתאום.. היא נכנסה לתמונה
משום מה היא תמיד נכנסת לתמונה...
ופתאום, גם אתה בשיא הספונטניות "אני רוצה ששתיכן תבואו אליי יהיה כייף".
ברור.
כייף איתך, וכייף איתה.
ולשניכם כייף יחד.
אבל כמו שאני יודעת- הלב שלי ייקרע לגזרים קטנים אם אני אהיה איתכם וארגיש כל כך מנותקת, כי אני לא מגיעה לרמת הכייף שיכול להיות איתה... במיוחד כשאתה צוחק איתה, ולא איתי...
נהייתי משעממת לאחרונה? כי יש לנו הרבה שתיקות..
אני חושבת שזה שאני לא יכולה לבא בסוף, זה בגלל שאלוהים קלט שזה באמת התאבדות להיפגש עם שניכם לבד.. אז לא יודעת מה קרה אבל אני אולי קצת מודה לאמא שלי שהיא דואגת יותר מדי ולא מסכימה לי לצאת מהבית בגלל הגשם, הפעם.. אני באמת מודה לה. שהיא בכוח השאירה אותי בבית, שהייתה לי סיבה טובה לא לבוא.
הרי אם זה באמת היה חשוב לי, הייתי איכשהו יוצאת מהבית..
אני רוצה עכשיו... לעבור דירה. לגור בראשון, לגור לייד הבנאדם שעושה לי הכי טוב... ככה לראות אותו כל יום, לצאת איתו, פשוט לחיות איתו. ולא עם אף אחד אחר...
ולמצוא לי חיים ולא להיות כל היום על המחשב ולחשוב עליו ועליה ועליו ועליה ועל כל הרע הזה ואז.. להתנתק לאט לאט מכולם...
אני בטח אקרא את זה עוד מעט וזה יישמע לי כל כך מטומטם. אבל אני לא רוצה לערוך את זה, כי זה מה שהיה לי על הלב.
אני צריכה לעשות המשך ל"צליל מיתר". זה הסיפור שהכי התחברתי אליו ולדמויות שלו, משום מה.
3/>..
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
