צניחה חופשית

פרק 20

הלכתי עם חן אחותו של עומר, שלי ואסנת, כדי לבחור שמלה.

רציתי מאוד ללבוש את השמלה שהם הביאו לי לפני 3 שנים לפני שהלכתי, אבל גדלתי מאז והיא כבר לא מתאימה עלי.

"מה עם זאת?" שאלה שלי והראתה לי אחת שאין לה כתפיות, והשמלה עשויה מבד מאוד דק.

"זה נראה יותר מדי משוחרר... לא נראה לי" אמרתי לה.

"אבל זאת כן יפה" אמרתי והצבעתי עם שמלה אחרת.

"זאת באמת יפה" אמרה אסנת והרגישה את הבד.

"וגם נורא יקרה" אמרה שלי והראתה לנו את המחיר.

עזבתי בקצת עצב את השמלה והלכתי לראות אחרות.

לבסוף בחרנו שמלה אחרת, גם יפה. לא הכי אהבתי אותה, אבל היא הייתה הכי יפה חוץ מזאת שראינו שהייתה מאוד יקרה.

"שלי דיברה עם המוכרת. היא הצביעה על השמלה שרציתי, ואז על השמלה שבחרנו לאחר מכן.

"אני בטוחה שתהיי מאוד יפה בשמלה שבחרת" היא אמרה.

באותו יום לאחר שחזרנו מהחנות בגדים אסנת ואמנון באו אלי ואל עומר.

בערב, בסביבות 6, שתי הבנות שאני שומרת עליהן, יחד עם אמא שלהן עמדו בפתח הדלת. אסנת התלהבה משתיהן, ובסוף הוסכם שהיא תשמור עליהן במקומי. היה לה יותר סבלנות לילדים קטנים, והן אהבו אותה מאוד.

דיברתי עם האמא של הבנות, סיפרתי לה מה אני עושה בינתיים, וגם הראיתי לה את הבית, בזמן שאסנת ואמנון היו עם הבנות.

היה לי קצת חבל שאני לא אשמור עליהן יותר, אחרי הכל הן מאוד חמודות.

באותו יום של החתונה, אני ועומר נסענו לאולם. החלפתי בגדים כבר שם, בחדר ההלבשה, מוקדם הרבה יותר ממה שהאורחים היו אמורים להגיע. עשינו בסוף מסיבה גדולה, אנשים החלו להגיע כבר מ 7:30.

השמלה שראיתי לא הייתה השניה שבחרתי, אלה הראשונה שממש אהבתי. "לא אמרת שהיא יקרה?" שאלתי את שלי.

"המוכרת אמרה שנוכל לשלם לה במשך כמה חודשים ולא הכל ביחד" היא אמרה. "אני מוכנה לשלם חלק מזה" היא הוסיפה.

"ואוו תודה שלי, אין כמוך!" אמרתי לה והלכתי להחליף לשמלה.

"את נראית פשוט מדהים עם התלתלים האלה" היא אמרה.

הרגעים האלה היו הכי מאושרים שחוויתי עד כה בחיים שלי.

עוד כשעה אני אנשא לאדם שאני הכי אוהבת בחיי, עומר, וזה אחרי כ-8 שנות ילדות ביחד.

הייתי באולם עם שלי אסנת ושאר הבנות.

הדלת נפתחה, ואמנון התקרב אלי.

"תסתכל על אחותך" אמרה אסנת.

"את מאוד יפה" הוא אמר.

"תודה, אני ממש שמחה... ראיתם את עומר?" שאלתי אותם.

"הוא בטח בחוץ עם האורחים..." אמרה אפרת.

"את יכולה יום אחד בחיים שלך להתייחס לעומר כמו בן-אדם, בשבילי?" שאלתי אותה.

"תדעי שרק בשבילך אני אדבר איתו" היא אמרה וחיבקה אותי.

"איך אני רוצה לבכות מרוב שמחה, אבל אני לא יכולה!" אמרתי להם.

"באמת לא כדאי לך לבכות, האיפור ייהרס לך" אמרה שלי, ואז כולם צחקו.

אני ועומר התקדמנו בליווי של אמנון ואסנת לכיוון החופה שנערכה בחוץ. ההורים שלנו חיכו לנו לידה, וכשהגענו אמנון ואסנת הלכו לידם.

לאחר שקראו את הכתובה, ושתינו מהיין, ואמרנו את השבועה, כבר הכריזו עלינו כנשואים. זה היה הרגע הכי מאושר בחיי, בו נישאתי לעומר רשמית עם כל המשפחה שלי ושלו.

חיבקתי את אסנת הכי חזק שיכולתי. "נישאת לאדם שאת הכי אוהבת, עכשיו את מאושרת?" היא שאלה. " גם את צריכה להינשא לאמנון, מתי זה יקרה?" שאלתי אותה. "מתישהו, עוד אין משהו באוויר..." היא אמרה.