צניחה חופשית

פרק 19

חן הסיעה אותנו לחוף הים, בכל זאת השכונה הייתה רחוקה מאוד...

יצאנו מהאוטו שלה.

"תחזרי עוד שעה... בסדר?" שאל עומר.

"מה אני נהג מונית אישי שלך?" היא שאלה.

"לא, את אחותי, ואת עוזרת לי" הוא ענה.

"סבבה אני פה בעוד שעה" היא אמרה ונסעה משם.

"את באה לאורך החוף?"-

"זה המקום המיוחד?"-

"כן, זה המקום המיוחד..."-

הלכנו לאט בין הגלים הקטנים שהגיעו לחוף. החלק התחתון של המכנס התרטב, אבל לא היה איכפת לי מזה.

"יש סיבה מיוחדת שבאנו לכאן?"-

"כן" הוא ענה בקצרה. הבטתי לעבר השמש, היא כבר הייתה באמצע שקיעתה, בדיוק בין הים לשמים.

"מור, את יודעת שאני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר שיש לי" הוא אמר, והסתכל על השמש.

"והחלטת הנישואין שלנו לא הייתה ממש רשמית, או לפחות לא כמו שאני רציתי לראות אותה..."-

"אז? בשביל זה באנו לפה?"-

"רציתי לשאול אותך, אבל הפעם באמת..."-

"מור, תתחתני איתי?"-

"ועד עכשיו מה זה היה?"-

 "אני לא יודע... אולי זה היה באמת, אולי זה היה בצחוק, ואולי זה היה עדיין הילדות שלנו"-

"אז עכשיו אני שואל באמת, תתחתני איתי?"

"לאור השקיעה, ועל חוף הים, ושאני כל כך אוהבת אותך איך אני אגיד לך לא?"-

"לידיעתי אני שאלתי שאלה, ואת לא ענית עליה"-

"חשבתי שזה ברור"-

"אבל אם אתה רוצה את התשובה, אז אני מסכימה להתחתן איתך"-

עומר התקרב אליי, ואז נישק אותי.

לנשיקה הזאת היה טעם מיוחד, בגלל שהיא הייתה להסכמה שאני ועומר מתחתנים.

למחרת היום הלכנו לצורף.

הראינו לו את הטבעות שלנו מהכסף, ואמרנו לו לעשות בדיוק אותו הדבר אבל מזהב.

"את לא יודעת כמה אני אוהב אותך" הוא אמר.

"גם אני אוהבת אותך" עניתי לו.  

אני יודעת שאתם כבר מנחשים את הסוף... הרי בכל מקרה היינו מתחתנים מתישהו, לא?

אבל הסיפור לא נגמר כאן, עוד היו לנו כמה ויכוחים קטנים על החתונה...

"נצטרך לעבוד כדי להתפרנס, ואני ממש רוצה שנתחתן בישראל... עם כל החברים" אמרתי לו בשעה שהסתכלנו על הטבעות.

"תארי לעצמך איך אמנון ואסנת יגיבו שהם ישמעו" הוא אמר.

"אני רוצה שאמנון יהיה הראשון שיידע..." אמרתי לעומר.

"אחותי כבר יודעת" אמר עומר.

"התכוונתי מהצד שלי" אמרתי לו. ירדתי למטה והתקשרתי לאמנון.

"אפשר את אמנון?" שאלתי את אמא שלו.

"הוא לא נמצא הוא הלך למכון כושר, מור. רצית למסור לו משהו?" היא שאלה. "כן, אבל זה צריך להיות באופן אישי... תודיעי לו להתקשר כשהוא יחזור" אמרתי לה וניתקתי.

"לא נורא, שבוע הבא אנחנו חוזרים ונספר לכולם" הוא אמר.

"עוד לא עברנו צבא, איך אתה רוצה שנתחתן?" שאלתי אותו.

"אם חיכינו עד עכשיו נוכל להתארס ולחכות עד שנעבור צבא, לא?" הוא שאל. "כן, אפשר..." אמרתי לו.

עומר עזר לי להכניס את הארגז הסגול לתוך הקרטון עם המדבקות "שביר" עליו. כמובן שהמדבקות לא היו על הארגז מעץ, כדי שלא ייהרס.

"הפעם אני לא אצטרך את הקלטת, אתה תהיה לידי" אמרתי לו והחזרתי את הקלטת לארגז.

"ליד בעלך לעתיד?" הוא שאל.

"ברור שכן" אמרתי לו.

עומר נפרד מדודה שלו, והוא עלה אחרי אחותו ואני אחריו.

עומר ישב איתי, שלי ואופיר מאחורינו, אחותו מלפנינו, וההורים שלי מאחורי שלי ואופיר. מה שהביא לנו הרבה הערות במהלך הטיסה.

כשירדנו מהמטוס, מסתבר שכל החברים שלנו חיכו לנו.

ראיתי ביניהם גם את אמנון בבגדים של הכדורגל.

רצתי ישר אליו וחיבקתי אותו.

"היי מה איתי?!" קראה אסנת. לחשתי לאמנון באוזן עלי ועל עומר, ואז אמרתי לו שהוא הראשון שיודע חוץ מאחותו של עומר שבערך עזרה לו.

"אני שמח מאוד בשבילך" הוא אמר.

אחר כך חיבקתי את אסנת.

"את לא יודעת כמה היית חסרה לי!" אמרתי לה.

"ואת חושבת שללכת עם ענת לקניות זה כמו ללכת איתך?" היא שאלה.

"מה, אין לה טעם בבגדים?" שאלתי אותה.

"יש לה, אבל לא כמו שלך" היא אמרה.

עומר הצביע על אסנת ואמנון.

"את, השושבינה של מור. אתה, השושבין שלי" הוא אמר ברצינות ואז חייך. "ואת לא סיפרת לי?!" שאלה אסנת בהפתעה.  

"אחותו של עומר קצת עזרה לו, אז היא בערך הראשונה שידעה, אבל אחרי הכל אמנון הוא אח שלי רציתי שהוא יידע לפני כולם... אפילו ההורים שלי לא יודעים, בחיי שאתם ראשונים!" אמרתי להם.

"מה כל ההתנחלות פה?" שאלה שלי שמצאה אותנו.

"אני ומור מתחתנים" הוא אמר לה וחיבק אותי.

"כבר ידעתי את זה מהחתונה שלי, עכשיו זה רשמי?" היא שאלה.

"אם לא תהיה מסיבה זה היה לבד עם הרב וכמה עדים, אבל אנחנו נתחתן" אמרתי לה.

"כאילו, רשמי זה אומר שכבר יש טבעת?" היא שאלה.

"כן, אבל אתם לא תראו אותה עדיין" אמרתי לה כאילו קראתי את המחשבות שלה.

"אני חושבת שתצטרכו לחכות עוד שנה בערך... יש לנו עוד תיכון לסיים" הוא אמר.

"אנחנו נתחתן בין סיום התיכון להתגייסות בצבא" אמרתי להם.

"עוד אין תאריך" הוסיף עומר.

"אני כבר מדמיינת את אחותי בשמלת כלה, עם תלתלים אמיתיים, לא כמו שיש לך עכשיו כאלה מבולגנים, ועם זר פרחים..." הוא אמרה וחלמה.

"אז פשוט תדמייני אותך, ואז תראי אותי במקומך?" אמרתי לה.

"מורוש..." הוא אמרה וצחקה.

"שלי אני כבר בת 17 ואת עדיין קוראת לי מורוש?" שאלתי אותה.

"כן זה כייף לקרוא לך ככה!" היא אמרה. "אה! אמא ואבא מחכים במכונית שכחתי מהם!" היא אמרה.

"אולי את ואופיר תסיעו אותנו במכונית שלכם?" שאלתי אותה.

"אהה... יותר נוח לכם בחברת צעירים?" היא שאלה.

"זה סתם כי אני אוהבת אותך" אמרתי לה.

"אני תמיד אוהב אותך כי את אחותי הגדולה" אמרתי לה וחיבקתי אותה. "יאללה אתם באים? עוד לא סיכמנו הכל בקשר לחתונה שלכם" היא אמרה ועזבה אותי.

יום למחרת כשההורים שלי וההורים של עומר נפגשו ניצלנו את הרגע כדי לבקש מהם לגור ביחד.

הם כמובן הסכימו לתת לנו כסף לדירה, והוסיפו שנצטרך לעבור אחרי הלימודים כדי לשלם את החלק שלנו.

"אנחנו לא ממש צריכים ריהוט לדעתי... אם ניקח את הטלוויזיה מהחדר שלי, נוכל למצוא במחסן עוד דברים שישמשו לנו כריהוט" הוא אמר.

"איך אתה יודע לחסוך, זה מדהים" אמרתי לו.

"ואיפה תישנו?" שאלה אמא שלי.

"אם נעביר את המיטות שלנו זה לא יהיה מספיק טוב?" שאלתי אותה.

"אבל לא הייתם מעדיפים מיטה אחת?" היא ניסתה לעודד.

הסתכלתי על עומר.

"הייתי מעדיפה מיטה אחת, ואתה?" שאלתי אותו.

"אני מסכים איתך בכל" הוא אמר.  

"חשבתם על להתחתן? אתם נראים ממש טוב ביחד ומסתרים מצוין" אמרה אמא של עומר.

"גם על זה רצינו לדבר אתכם..." אמרתי והסתכלתי על עומר.

"אני ומור מתכננים להתחתן בין סיום התיכון לבין התגייסות לצבא" הוא אמר. "ואנחנו עוד לא ידענו מזה?" הם שאלו.

"לא סיפרנו לכולם יחד, אנחנו מספרים בהדרגה" אמרתי להם.

 "כבר יש טבעת, תאריך?" שאל אבא שלי. "יש טבעת אין תאריך" ענה עומר. "החברים כבר יודעים?" שאלה אמא של עומר.

"כן... איך שירדנו מהמטוס סיפרנו להם" אמרתי לה.

"וההורים יודעים אחרונים!" אמרה אמא שלי.

"לא נורא... אבל אנחנו רוצים לעבור לגור יחד" אמר עומר במטרה לחזור לנושא השיחה.

"תמצאו דירה באזור, ואחרי שנראה אותה אנחנו נשלם על חצי מהשכירות.

את החצי השני אתם עובדים ומשלמים" אמרה אמא שלי.

"נצטרך למצוא עבודה" אמרתי לעומר והסתכלתי עליו.

"הכל אפשרי אם אנחנו ביחד" הוא אמר ונישק אותי.

"זה בסדר, גם אנחנו היינו בגילכם" אמרה אמא שלו.

"אבל את החלקים הפרטיים כדאי שתשמרו לעצמכם" אמר אבא שלי שכמעט ולא נשמע בשיחה.

אחרי כחודש אני ועומר מצאנו עבודה.

עומר עובד אחרי הלימודים בתוך שליח פיצה ואני מצאתי עבודה בתור ביביסיטר קבועה לשתי בנות בגיל 6.

התחברתי מאוד עם הבנות, הן נהיו חברות טובות שלי וגם אוהבות לשמוע על עומר. אני מרוויחה כ- 75 ₪ ביום שזה בערך 2250 בחודש, ולפעמים כשאמא שלהן הולכת לחתונה, או סתם מסיבה אני נשארת יותר ומקבלת יותר בהתאם לשעות שאני נשארת.

אם אני נשארת עד מאוחר בלילה כדי לשמור עליהן עומר בא והן אוהבות לראות אותנו. זה די מספיק כדי לכסות את הרבע שלי בשכר דירה וגם נשאר לעצמי.

עומר מרוויח בערך כמוני, והבית נראה די מסודר. שכרנו דירה של 3 חדרים, די קטנה, אבל מתאימה לנו.

החברים באים לבקר הרבה, וסוף השנה מתקרבת. קבענו תאריך ל 24.7 והחתונה תיערך בצמצום, כמו שאני ועומר רצינו.

לקראת סיום התיכון אמא של הבנות ביקשה ממני לשמור עליהן בבוקר, מכיוון שזה חופש:

"אני מאוד רוצה לשמור על הבנות שלך, הן פשוט מקסימות, אבל את צריכה לדעת שבחודש הבא אני מתחתנת" אמרתי לה.

"שיהיה לך מזל טוב! זה ההוא שבא לכאן מדי פעם שאת שומרת עליהן בלילות?" היא שאלה.

"כן הוא בא לפעמים לבקר אותי" אמרתי לה.  

"אני נורא מצטערת שאני לא אוכל לשמור עליהן, אבל אני ועומר מתחתנים בין סיום התיכון להתגייסות בצבא. דיברנו עם האנשים ששולחים צווי גיוס, ויש לנו חודשיים לפני שצווי הגיוס ישלחו." אמרתי לה.

"הבנות שלי מאוד אוהבות אותך, אני מקווה שיהיה לך רק טוב" היא אמרה. "אני לא יכולה להזמין אתכן לחתונה, כי הן עוד קטנות בשביל זה. אבל אני אשמח אם תבואו יום אחד לביתי" אמרתי לה.

"בשמחה" היא ענתה לי.