צניחה חופשית

אולי אני עוברת עכשיו תקופה מאוד קשה.

אולי נפגעתי עכשיו עוד פעם, ואני מנסה להסיק מסקנות.

אני מחפשת את האנשים הנכונים, אני מחפשת לברוח.

ואני כבר אדישה, אדישה כמו שרק מישהי כמוני יכולה להיות.

ובכל זאת, אני מפחדת.

אחרי כל כך הרבה זמן שלא חתכתי, שלא רציתי להתקרב לזה יותר.

אחרי שהבנתי כמה זה רע. כמה זה לא נכון.

האיזור הזה, שעל הגבול שלו יש צלקת.

האיזור שבתוכו יש צלקות שרק אני יכולה לראות. שרק אני יודעת איפה בדיוק ירד פעם דם, איפה כיסה פלסטר, תחבושת, מייקאפ, איפה עבר סרגל, או גרוע יותר- עברה סכין.

נחתכתי ממשהו.

אני לא יודעת ממה, אבל זאת הייתה שריטה ארוכה שגם ירד ממנה דם.

היא הייתה על הצלקת.

היא יושבת שם, בדיוק באמצע.

ואני מפחדת.

מפחדת כמו שלא פחדתי כבר הרבה מאוד זמן.

בלי סיבה, אפילו.

פשוט מפחדת,, להיזכר בזה שוב.

בחתכים.

בתקופה שלי, בתקופה של אמה..

זה גרם לי לאבד אותה.

שריטה בכל מקום אחר תהיה סתמית, אבל שם על הגבול.. שם, על הצלקת..

שם, זה מפחיד אותי.

לראות את הדם היבש שלי, לדעת שהיו שם עוד כמה כאלה.

עוד 32, או יותר.

הרבה יותר.

כנראה שהצלקת נשארה גם בנפש, ולא רק על היד.

ושם.. היא בהרבה יותר גדולה.