צניחה חופשית

שאמנם אני מאוד מאוד רוצה, אבל נגמר לי הכוח להילחם איתך.

אמרתי פעם אחת, ביטלת אותי, אז תחפש עכשיו אז העשר דקות האלה כדי לדבר איתי ולהבין מה קרה.

בכל מקרה, הצד שלי-

לא זוכר לי אפילו שיחה אחת, שלא שאלתי אותך מה קורה איתך. לא זכור לי אפילו שיחה אחת, שלא בכית לי על המאהבות שאין לך. או על שאר השטויות שלך. מאיפה אני אמורה לנחש שהולך לכם טוב, אם אתה רק אומר שהיא לא שמה עלייך? מאיפה אני אמורה לדעת שיש לך מאהבות, אם אתה אומר שאין?

רק אתמול דיברנו, ואמרת את כל אלה.

אז אתה מצפה ממני לדעת? אם אתה אומר, למה שאני אשאל שוב?

אז נלך צעד אחד אחורה, ובוא נסתכל על הקשר בינינו:

אנחנו כבר לא הידידים הכי טובים.

אולי תמיד נהיה במעין קשר נפשי כזה שתמיד נוכל לחזור להיות כאלה, אבל יש תקופות שאנחנו פשוט לא.

ואת זה אני כבר מבינה מכמה עובדות פשוטות: א. אתה כבר לא מספר לי דברים, ב. אתה כבר לא נפגש איתי, ג. אין לך זמן בגרוש בשביל לדבר איתי ו/או מצב רוח- ברוב הזמן.

אה, ד. , אתה מאוהב. אז ממקום שני או שלישי בסדר העדיפויות שלך, ירדתי (או.. עליתי) למקום.. בסביבות ה.... 100? אולי 100,000?

כי פשוט, בזמן האחרון, כל דבר יותר חשוב מלדבר איתי. עם מישהי שעד לפני כמה זמן הייתה הידידה הכי טובה שלך, מישהי ש"לא יכולת בלעדיה", או ש"הייתה חשובה לך", או סתם מישהי.. שכשהתחבקת איתה, אמרת שאתה פתאום נרגע.. אמרת שאתה מרגיש אחרת מאיך שזה מרגיש עם בנות אחרות, וזה בערך כמו שאני הרגשתי איתך.. היה בזה משהו כל כך מיוחד.

אבל אולי אתה פשוט ודע שאני תמיד אהיה שם בשביל לדבר איתך, מה שלא נראה לי שישתנה.

עם כל אחד אחר כבר הייתי שמה פס על ההתנהגות הזאת, כמו מישהי שזה כבר קרה לה.

אוקיי, אז לצד שלי- למה אני לא מאשימה את עצמי?

בגלל שאני לא זוכרת, באמת שלא, בשיא הכנות,

מתי הייתה הפעם האחרונה ששאלת אותי מה שלומי?

כשהייתי חולה עם חום, לא שאלת אפילו פעם אחת. כשהפסיקו לי הכאבי ראש, לא התרגשת. כשנקע לי השריר? זה הרי בקטנה לעומת המכות הקטנות שאתה חוטף במגרשים.

או סתם ככה... כי אני שמחה...

ואתה האדם האחרון שיכול לבוא אליי בטענות בקטע הזה של החוסר יחס. אין לך זכות בכלל, כי בידידות, כמו בידידות, יש שני צדדים. אני אמורה להתעניין בך, וגם אתה אמור קצת להתעניין בי. לפחות קצת.

אז עכשיו, אם תרצה להתווכח איתי ולסתור את הדברים שלי, אני אקשיב לך, אני אענה לך, אבל כמו שאמרתי- אתה תצטרך להקשיב גם לצד שלי.

אני לא יכולה לומר שאתה טועה לגמרי, כי אתה לא היחיד שטען שאני לא מתייחסת ושלא איכפת לי. אבל אני כן מאשימה אותך באותה טענה, ואפילו גדולה יותר.

אז בעצם, למה שאני אאשים אותך?

הרי כבר הייתי צריכה להבין מזמן.

אין לי מה לחפש עוד בחיים שלך.

כי אני ילדה אחת, שיכולה למלא הרבה תפקידים בחיים...

ואת כולם כבר מילאת בכל מיני אנשים אחרים.

אז מסתבר שאת התפקיד שלי, הידידה הכי טובה, אתה כבר לא צריך.

ואני לא יכולה להתווכח עם זה...

כבר אין לי מקום בחיים שלך.