צניחה חופשית

פרקים נוספים:

שיחת טלפון אחת, חיבוק, געגועים, לבד, נקמה/פרידה, מספיק בן אדם, דף חדש, בגידה, *סליחה*(פרק שלא נכתב)

אהבה אסורה. הפרק הכי הזוי מבין כולם.

חלק א'

"היי" אמרה שיר וחייכה אל דן. היא באה אליו בבוקר והעירה אותו בשעה יחסית מוקדמת מהרגיל בשבילו, אז כל רגע הוא צחק איתה שרצה לחזור לישון. שיר שמה לב שהוא נרדם באמת, אז הלכה לשחק קצת במחשב ולאחר מכן חזרה והתיישבה לייד דן, בדיוק כשפקח את עיניו.

דן השיב לה חיוך ועצם שוב את עיניו. "מה?.." שאלה שיר וניערה אותו קצת.

"היו לי שני חלומות" מלמל דן וחיוך היה פרוש על פניו.

"בראשון חלמתי שאני במגרש יחד עם החברים הקבועים, ואני עובר איזה 4 שחקנים ואז השחלתי לשומר בין הרגליים והכנסתי גול... כולם הריעו לי" הוא אמר, הפעם עיניו היו פקוחות והוא הביט לתקרה.

"טוב, זה לא ממש חלום- זה קורה כמעט כל יום במציאות" היא חייכה. הוא הפנה את מבטו אליה. "על מה החלום השני?" היא המשיכה בסקרנות.

"חלמתי על הילדה שאני אוהב.." הוא אמר ועצם שוב את עיניו כאילו ניסה לחזור אל החלום ולהרגיש אותו שוב.

"אותה ילדה שאת שמה לא תגלה לי?" שאלה שיר וצחקה, יודעת מראש שלא יגיד לה.

"בואי נעזוב את זה.. זה מסובך.. ואני גם לא ממש מאוהב את יודעת, זה יותר געגוע כזה..." הוא אמר ונראה לפתע חולם למרות שעיניו נשארו פקוחות.

"טוב, אז אני אחזור למחשב ואשאיר אותך כאן עם אהובתך, ואני לא אפריע לכם" אמרה שיר וקמה מהמיטה בדרכה לצאת מהחדר.

"לא לא בואי לפה!" הוא אמר וחייך. שיר הסתובבה. "בואי תישארי איתי עד שאני ארדם" הוא אמר. באותו רגע הוא נשמע לשיר כמו שני הילדים שהיא שומרת עליהם בלילות, שהם תמיד רוצים שהיא תישן לידם עד שירדמו. אבל יש קצת הבדל בין ילדה בת 3 וילד בן 5 לבין נער בן 16 וחצי.

"אבל אני לא רוצה להפריע לך ולאהובתך! זה בסדר, תהנו לכם לבד" היא צחקה ועשתה צעד נוסף לכיוון הדלת.

"זה בסדר אהובתי נמצאת כאן" הוא אמר והצביע לכיוון ראשו. "את לא תפריעי לנו" כעת הושיט את ידו קדימה, מנסה לתפוס אותה. שיר, בחוסר ברירה חזרה למיטה והתיישבה בין קיפול רגליו של דן לבין פניו, בדיוק מול הבטן.

"נו, עכשיו תלך לישון?" שאלה שיר וצחקה.

"את כל כך רוצה לברוח מפה?!" הוא שא בקול מאיים, אך שניהם צחקו.

"לא, מה פתאום" היא אמרה, דחפה אותו מעט לכיוון הקיר ונשכבה ליידו.

שניהם עצמו עיניים למשך כמה דקות ושקעו בדממה שעטפה אותם.

"את יודעת, אני מתגעגע להרגשה הזאת של להיות מאוהב" אמר דן לפתע. שיר פקחה את עינייה וראתה שעיניו עצומות.

"מה זה בשבילך להיות מאוהב?" היא שאלה והביטה בו.

"נגיד... כשאני חוזר ממשחק ובא למחשב? לקוות כל כך שהיא השאירה לי הודעה... ואז לענות לה, ועד שהיא לא עונה- לא לדבר עם אף אחד אחר!" הוא אמר והעביר את מבטו מהתקרה אל שיר. "ובבית הספר? לעשות הכל מושלם, רק בשביל הסיכוי הקטן שהיא אולי  אולי רואה אותי..." שיר הקשיבה לכל מילה ומילה שיצאה מפיו של דן. אם זו נקראת התאהבות, אז זה נכון? דמעות עלו בעיניה והיא הפנתה אל דן את גבה.

"מה קרה?" שאל דן ושם את ידו על כתפה.

"כלום.. סתם" אמרה שיר, משתדלת להדחיק את הדמעות כמה שרק יכלה.

"מה כלום? את מפנה אליי את הגב, מה אמרתי כבר?" הוא שאל.

"כלום! באמת" היא אמרה ועצמה את עיניה.

"אז תסתובבי אליי חזרה" ביקש דן. שיר הסתובבה, אך עיניה לא הביטו בו. "נו אני לא יכול שאת ככה, על מה את חושבת?" הוא שאל.

"אם מה שאמרת זה באמת התאהבות, אז אני מאוהבת קשה במישהו, ולא סתם ככה- כבר מלא זמן. ולא, זה לא כזה כייף לגלות את זה פתאום" סיימה שיר את דבריה.

דן שתק, הוא הבין ששיר לא מעוניינת יותר לדבר על זה. הוא עצם את עיניו, שיר עצמה את שלה אחריו וכל אחד נרדם אל תוך מחשבותיו שלו.

חלק ב'
"מאי אני חייבת לדבר איתך" אמרה שיר ומשכה את ידה של מאי , מקימה אותה מהכיסא.

"על מה?" היא התעניינה ורצה אחרי שיר שהובילה את שתיהן אל החצר האחורית. השתיים היו עם עוד מספר ילדים בביתו של ניר ועשו על האש בחצר הפרטית בביתו.

"כן שיר, מה היה כל כך דחוף?" שאלה מאי ונעמדה. שיר חשבה שוב אם היא רוצה להתחיל את כל הבלגן הזה ולבסוף הגיעה למסקנה שהיא חייבת לספר למישהו, ולמרות הכל מצאה את מאי כמתאימה ביותר.

"רציתי לדבר איתך על מה שקראתי בבלוג שלך לפני כמה ימים..." התחילה שיר ונשמה עמוק.

"כן, אני מתארת לעצמי. אבל רגע אני חייבת לומר לך שכל מה שכתבתי שם היה מתוך הרבה מאוד כעס אנחנו גם דיברנו אחרי זה וסידרנו הכל וגם הסברת את עצמך שוב ויותר לעומק מה באמת את חושבת ככה שזה בכלל כבר לא חשוב עכשיו. אני מצטערת אם זה פגע בך אבל זה רק בגלל שכעסתי וכשאני כועסת אני אומרת כל מה שיש לי על הלב במיוחד אם זה בלוג" שיר הקשיבה בדריכות לכל מה שמאי אמרה ולא מצאה שם רמז כלשהו לנושא שיחתה.

"סבבה לגמרי, ואל תדאגי את לא הראשונה שאומרת עליי דברים כאלה, אני כבר רגילה.. אבל אל תדאגי רציתי לומר לך משהו אחר, שדווקא כן היה נכון בבלוג שלך" אמרה שיר בנשימה אחת.

"אה.. שאת מאוהבת בו?" שאלה מאי בפתאומיות.

"אני.. לא יודעת, אני חושבת שכן.... אבל תגידי, זה כל כך שקוף?" שאלה שיר והתחננה לתשובה שלילית.

"אני לא חושבת, אני פשוט יודעת שאני בדרך כלל שמה לב לדברים כאלה אצל אנשים. אני חושבת שרק אני שמתי לב... אבל רגע, מה את מתכוונת לעשות עכשיו?" שאלה מאי.

"שום דבר, פשוט.. לחיות עם זה" השיבה שיר.

***

דן קם מכיסאו כדי לראות לאן נעלמה שיר יחד עם מאי לפתע. הוא הלך לכיוון החצר האחורית, להיכן שהובילה דרכה של השתיים בפעם האחרונה שנראו וקיווה למצוא אותן שם ולזרז אותן לחזור.

"ומה, את לא רוצה להיות חברה שלו? להיות איתו?" זה היה קולה של מאי שנשמע מופתע. דן עצר רגע, מבין שיוכל לשמוע משהו חדש שניה לפני שיכנס לשיחתן.

"תקשיבי, אני כבר איבדתי את הידיד הכי טוב שלי פעם אחת, ברגע שהייתי חברה של שלומי. אני לא רוצה שאותו הדבר יקרה עם דן. הידידות שלי איתו חשובה לי הרבה יותא מאהבה שגם ככה תיגמר עוד כמה זמן, הרי זה ברור שלא נהיה יחד לנצח. לא באהבה, לפחות. בידידות אולי כן." דן היה בהלם לכמה שניות וניסה לעכל את קולה של שיר שהדהד לו בראש במילותיה האחרונות. הוא ניסה במאמץ רב להמשיך להקשיב לשתיים, למזלו מאי איחרה בתגובתה.

"הוא.. כל כך חשוב לך?" שאלה מאי.

"תראי.. אולי אני לא תמיד יכולה לספר לו הכל ולסמוך עליו שיוציא אותי מדכאונות וכאלה דברים, אבל מה שכן יש לו מעין שקט לא מוגד כזה, משהו כמו מציאות אחרת לברוח אליה שבמציאות שלי הכל כל כך רע... אני בטוחה שאם נהיה יחד הכל יהיה מושלם, אבל אני לא רואה את עצמי מתמודדת עם פרידה כזאת שוב. אני לא אהיה מסוגלת לאבד גם אותו, הוא גם ככה נעלם לי כבר אחרי כל כך הרבה ריבים... מאי, את מבינה אותי, נכון?" שיר שאלה. דן אפילו בלי לחשוב פעם שניה, עשה צעד קדימה והביט בשתיים. כשראה שהן לא שמות לב הוא התקרב.

"כן שיר, אני מבינה אותך לגמרי. אל תדאגי הכל יהיה בסדר" מאי ראתה אותו בזוית עיניה כאשר חיבקה את שיר.

***

"אני מפחדת" אמרה שיר ודמעות החלו לרדת לאט מעיניה.

"מפחדת מ.. מה?" קולה של מאי נשמע מהסס מעט, כאילו לא חשבה על מילותיה מספיק זמן לפני שאמרה אותן בקול.

"מפחדת לחיות ככה, מפחדת לאהוב אותו, את דן" אמרה שיר והסתכלה על מאי ששתקה. ידיים נכרכו סביב ידיה המשולבות והציפו אותה בחום  שהיא כל כך אוהבת להרגיש, במיוחד כשהגיע עם כל כך הרבה אמת בגלל דן.

המבט האחרון שראתה היה מבטה השותק של מאי שלא ידעה מה לומר, או פשוט לא רצתה לומר שום דבר.

בעוד עיניה עצומות היא הרגישה איך היא נסחפת אל תוך חלום, מסתובבת במקום ומניחה את ראשה על שלו, כשפתחה את ידיה כדי לחבק אותו באופן אוטומטי.

"אני אוהב אותך, שיר" היא שמעה בשקט.

היה נדמה כאילו כל החברים נעלמו מהחצר, היה נדמה כאילו כיבו את המנגל וכבר לא היה ריח של בשר, היה נדמה כאילו השתיקו את המוזיקה ובכלל, את כל הרחשים ברחוב הצמוד.

כל מה שהיא שמעה היה רק הד קולו של דן, כל מה שהרגישה היה את גופו מתרחק מעט משלה, אך שפתיים שלא מיהרו לעזוב אותה. גם כשהתרחקו משפתיה שלה, נשארו קרובות מספיק כדי שתוכל להרגיש עוד את האויר היוצא מפיו. היא יכלה להריח אותו כל כך קרוב אליה, והיא יכלה עוד להרגיש את פעימות ליבו שהגבירו קצב ככל שחלפו השניות.

"אני מבטיח לך שאני ואת זה לנצח" הוא אמר בשקט. היא כמעט והרגישה את שפתיו זזות על שלה תוך כדי הדיבור.

"אני לא יכול בלעדייך, את יודעת שאני לא יכול. אנחנו תמיד משלימים בסופו של דבר, כי תפנימי- אני לא שלומי. אני ואת, זה לנצח. לנצח, שיר" מצחו היה צמוד לשלה, והיא עדיין פחדה לפקוח את עיניה.

"תסתכלי לי בעיניים כשאני אומר לך את זה" הוא ביקש ודחף מעט את ראשה. היא הרגישה את קמטי מצחו מתקלפים וידעה שהוא מחייך. פשוט לפי קימוט קטן בעור פניו.

היא פקחה את עיניה כדי לדעת שהיא צדקה. פוחדת להתעורר מהחלום, מהפנטזיב שתקפה אותה לרגע והרגישה לה כל כך טוב.

היא פקחה את עיניה, מצפה לראות מולה את מאי, למרות שידעה.

היא ידעה שהוא יהיה שם.

מחזיק אותה במותניה, מחבק אותה קרוב כדי שלא תברח. מחפש את מרכז עיניה, כדי להבטיח לה שהוא והיא, זה לנצח.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה בשקט, מספיק בקול כדי שישמע אותה.

"אני תמיד אוהב אותך" הבטיח.

עצם את עיניו והצמיד את שפתיו לשלה, חותם את ההבטחה.

ויהיה עוד יותר כואב לכתוב את הפרק הבא, ואת זה שאחריו.