זה כל מה שהצלחתי לזכור מהשיחות... איתי, עם האחיות שלי...
היא איתי.
"את זוכרת שאתמול אבא לא חזר הביתה?"
"כן... נו?"
"אז רק רציתי לומר לך שזה בגלל שהוא לא הרגיש טוב. הוא הלך לרופאה שלו והיא הפנתה אותו לבית החולים. חשבתי שזה יהיה ככה רק לילה אחד אבל הוא יישאר שם גם היום"
"מה.. אבל איך לא הרגיש טוב? יש הבדל בין סתם כאב ראש ל.... לא מרגיש טוב.."
"היו לו הרבה כאבים בחזה ככה ובבית חולים רוצים לקחת לו כמה בדיקות
היא עם טל ואור..
"הוא לא הרגיש טוב.. והוא הלך לרופאה.. והרופאה שלחה אותו לבית חולים.."
"מהה?!?!?!"
"...והוא יישאר שם גם היום... אבל עכשיו הוא מרגיש טוב!! הוא התקשר אליי כל היום לעבודה וסבתא לקחה אותי אליו אתמול..."
"ולמה לא לקחת אותנו איתך??"
"כי אתמול זה היה בשעה שאי אפשר היה להכניס ילדים, אבל אם אתן רוצות היא תוכל לקחת אותנו היום"
"ולמה הוא ישן שם?"
"כי הוא היה צריך לעשות הרבה בדיקות וחבל כבר לחזור הביתה בין כל בדיקה"
"אז הוא היה רץ!"
"אבל הוא לא היה יכול לרוץ והוא נסע מהעבודה לשם"
"אז למה הוא לא נסע ישר הביתה?"
...
"מה ואתמול סבתא לקחה אותך?"
"כן"
"אז למה לא לקחת אותנו??"
"כי היה כבר מאוחר, ואתם ילדים..."
"אבל אל תדאגו מחר הוא בטוח חוזר הביתה!"
הוא עם טל.
"אבא?.. איך אתה מרגיש?.."
....
"אתה תישן היום בבית?"
....
הוא איתי.
"סיונוש.. מה נשמע?"
"בסדר.. מה קורה?"
"בסדר."
"אז מה.. את באה היום?"
"לאן?"
"הם באים לבקר, את באה?"
"לא יודעת מתי הם באים?"
"תשאלי את אמא"
-"אמא מתי הולכים?"
-"אאההה.. לא יודעת, ב6?"
-"אני אספיק להגיע לסטודיו? ב7 וחצי"
-"אמ...כן, כן. אנחנו לא נשב הרבה"
"טוב סבבה אני אבוא גם"
"אוקיי. טוב, זה היה דבר שהיה חייב להעשות והבדיקות יצאו טובות, ואין לי כלום, מחר אני כבר אחזור הביתה. עכשיו... רק תעני לי בכן ולא.. חשבת על מה שאמרתי לך אתמול?"
"כן"
"ומה את אומרת על זה? יש לך רעיונות?"
"לא יודעת אני צריכה לראות את זה"
"אהה נכון לא הספקתי אפילו להביא את זה הביתה. טוב אז אני אביא לך היום כשתבואי זה בסדר?"
"כן סבבה"
"טוב ותחביאי את זה"
"בסדר גמור.. טוב.."
"טוב, אז.. ביי"
"ביי..."
באמת אתמול בלילה... פחדתי בגלל שהוא לא חזר. אמרתי את זה למורין.
כשהיא שאלה אותי על זה, התחילו לרוץ לי בראש מחשבות מה היא הולכת לומר לי... מה ההמשך של "הוא נשאר בבית חולים"?
כשהיא אמרה את זה לטל ואור... פחדתי מהתמימות שלהן.
כשהוא דיבר עם טל בטלפון והיא שאלה איך הוא מרגיש... כמעט בכיתי.
וכשהוא ביקש לדבר איתי... רעדתי... לא ידעתי מה לומר... אפילו פחדתי, פחדתי לשאול אותו איך הוא מרגיש. הספיק לי לשמוע.
הוא שאל על הסוד שלנו.. שדיברנו עליו אתמול. והוא היה צריך להראות לי את זה אתמול, והוא לא חזר הביתה.
אני כל כך מפחדת עכשיו. בית חולים נשמע לי מקום כל כך מאיים, מקום שאומר.. שהבעיה לא פשוטה מספיק כדי להתגבר עליה עם כמה תרופות של בית מרקחת.
מה יכולים להיות כאבים בחזה?
מה היה כל כך מדאיג בהם, עד שהוא הלך לבית חולים ועוד נשאר שם לילה אחד? וגם היום הוא יישאר?
אין לי את מי לשאול את כל הדברים האלה, לא אמא.. לא חברה.. לא ידיד...
אין לי כתף לבכות עליה, להוציא את הפחד שלי...
אין לי שפתיים.. שיבטיחו... שהכל יהיה בסדר...
אני מפחדת...
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
