צניחה חופשית

אז כמו שאמרתי, הבלוג מוקפא עד להודעה חדשה ובנתיים אני כותבת סיפור.

אני לא יודעת איך להתחיל אותו, מה יקרה לדמויות מי ייכנס ואיך הוא ייגמר.

אני צריכה לעבוד על דמיון פתוח, מה שנראה לי שנסגר אצלי בזמן האחרון...

אני מקווה שתאהבו,

NOISE.

סגרתי את כל חלונות השיחה במסנג'ר וגם את כל דפי האינטרנט הפתוחים, וקמתי מהמחשב. לא היה לי כוח לאף אחד, הדבר היחיד שהתחשק לי לעשות זה לבכות.

כולם מתרחקים ממני, ואני מרגישה כל כך לבד.

אף אחד מהידידים שלי לא מדבר איתי. אחד מהם, שהיה החבר שלי וגם הבנאדם הכי קרוב אליי נפשית, התרחק ממני פתאום. למרות שסיכמנו שלא ניתן לפרידה לעמוד בידידות הקרובה שלנו, נראה שהיא כן עמדה... ובגדול.

האדם היחיד שאני יכולה לשתוק איתו, חולה. ככה שאין לי למי לברוח ולמחוק את עצמי לכמה שעות.

החברה הכי טובה שלי ניסתה לעזור, אבל משום מה לא הצליחה... אפילו שהיא תמיד מצליחה.

ושאר החברות?

כל אחת שקועה בתחת של עצמה. אין עם מי לדבר, אין עם מי לשתוק.

הלכתי לחדר שלי ונזרקתי על המיטה. הרעש מהטלויזיה בסלון שהאחיות שלי ראו עשה לי כאב ראש אז טרקתי את הדלת בכעס.

עצמתי את העיניים, נותנת למחשבות על כולם לזרום ממני.

צלצול הפלאפון לייד האוזן קטע את הכל, גם אילו רציתי להתעלם ולהמשיך לנוח. על הצג הבהב השם "מור" עם ציור הטלפון הירוק לייד.

"הלו?" שאלתי. הייתי שניה לפני הירדמות, זה השפיע על הקול שלי.

"שיר? הכל בסדר?" היא שאלה. היא נשמעה שמחה למדי, או שזה היה רק המצב רוח שלי.

"אה, הכל בסדר, פשוט כמעט נרדמתי.. מה קורה?" שאלתי אותה בקול מתפנק כדי להישמע יותר טוב.

"בסדר, מתחשק לך ללכת הערב לעיר?" היא שאלה.

"בטח, למה לא" השבתי. למרות שלא היה לי כוח לכלום, ההחלטה הייתה לנסות לצאת. הרי זה לא יכול להיות גרוע יותר מלהישאר בבית לשכב במיטה ולרצות לבכות.

"יופי! אז אני אבוא אלייך ב5.. זה בסדר?" היא שאלה.

"בטח, מחכה" עניתי לה.

"טוב, אז.. ביי"-

"ביי" אמרתי וניתקתי את הטלפון.

זרקתי אותו לייד הכרית שלי ונזרקתי על המיטה שוב, הפעם נפלתי רחוק יותר אל תוך שינה עמוקה.

"היי, שיר, מה קרה נרדמת?" שמעתי קול מוכר בזמן שמישהו ניער אותי קצת דרך הכתף.

"מור?" בקושי זיהיתי אותה כשפקחתי את עיניי.

"כן, קבענו ללכת לעיר, זוכרת?" היא שאלה.

"אה.. בטח" קמתי והוצאתי מהארון ג'ינס וחולצה והחלפתי בזריזות. לא הייתה לי בעיה להחליף בגדים לייד החברות הקרובות יותר שלי. כולנו אותו הדבר, אחרי הכל.

הודעתי לאמא שלי שאני יוצאת ושתינו ירדנו למטה והתחלנו ללכת לכיוון העיר.

"תגידי, מה דעתך על לצבוע את השיער?" היא שאלה כשעברנו לייד מספרה שהייתה ריקה.

"נשמע נחמד, על מה חשבת?" שאלתי אותה והסתכלתי על חלון הראווה.

"לעשות צבע שטיפה, הכוונה שיורד אחרי כמה חפיפות. חשבתי על צבע קצת יותר בהיר ממה שיש לי" היא אמרה ושתינו התחלנו לגחך על הספר שנראה שנרדם מתחת לעיתון שקרא.

"נשמע מגניב, אבל אני לא רוצה גוונים טבעיים. מה את אומרת על אדום בקצוות?" שאלתי אותה כשהמשכנו ללכת

"נשמע ממש יפה!" היא אמרה.

"טוב, אבל רק אחרי הבת מצווה של האחיות שלי. את יודעת, אם לא ייצא טוב וכאלה אז עדיף שלא יהיה מונצח לפחות. אני גם צריכה לחסוך קצת כסף" אמרתי וחייכתי קצת. באמת אף פעם לא חשבתי על לצבוע את השיער, וצבע שטיפה יכול להיות נחמד.

המשכנו להסתובב, הסתכלנו על בנים חתיכים וישבנו לאכול פיצה. דיברנו על כל הדברים בעולם, חוץ ממה שהיה עלול לעורר בנו דברים עצובים.

ככה היינו אני ומור. אולי לא תמיד היינו החברות הכי טובות, אבל תמיד הבנו את הראש אחת של השניה.

כשחזרתי הביתה מצב הרוח שלי היה קצת יותר טוב.

פתחתי במחשב את הרשימה במסנג'ר וקראתי את ההודעות האישיות של האנשים המחוברים.

מתן היה מחובר, לשם שינוי, והוא כתב בכינוי "שיר דברי איתי דחוף כשאת מתחברת!!!".

מייד פתחתי את חלון השיחה איתו:

שירשיר: מתן?

matan142: היי, שיר?

שירשיר: כן, מה רצית? הכינוי שלך מפחיד

matan142: תגידי, בא לך שאני אבוא אלייך עוד כמה דקות?

שירשיר: מה? איך? לא הספיק לך לזרוק עליי כריות בבוקר??

matan142: נו שיר זה לא מצחיק, אני יכול או לא?

שירשיר: בטח, תבוא. אני מכה.

matan142: טוב, אני יוצא עוד חמש דקות... להית'

עוד לפני שהספקתי לענות, הסטטוס שלו השתנה ל"לא מחובר".

יותר מדי מחשבות התחילו לרוץ בראש שלי סביב השאלה מה הוא רוצה?

נפגשנו בבוקר, פגישה שעשתה לי רע למשך כמה שעות עד שמור הרימה אותי על הרגליים. במקום לדבר ולסגור את המצב בינינו מאז שנפרדנו, הוא החליט לזרום ולהציק לי בצחוק, והלכנו מעין מלחמת כריות ודגדוגים.

כן, היה כייף, אבל הייתה חסרה לי שיחה של סגירת מעגל.

אז מה בכל זאת הוא רוצה עכשיו? הרי הוא גר מרחק חצי שעה הליכה מפה, איך יגיע בעוד כמה דקות?

דפיקה חלשה נשמעה בפתח הדלת עד שהתפלאתי שבכלל שמעתי אותה.

הייתי לבד בבית אז קמתי לפתוח את הדלת.

מתן עמד שם, נראה שונה לגמרי מאיך שנראה בבוקר.

השיער הפרוע שלו היה גזור למחצה, על פניו וידיו הוטבעו כמה סימנים כחולים ירוקים וסגולים, ולא היו על פניו את המשקפיים. צווארון החולצה שלו היה קרוע מעט והג'ינס נראה מקומט מהרגיל.

"מ... מתן?" שאלתי אותו. הייתי המומה מאיך שנראה, שונה כל כך מהבוקר.

"אני.. מצטער שאני נופל עלייך ככה..."-

"מה קרה לך?? בוא, קודם תיכנס..." משכתי בידו שייכנס פנימה וסגרתי אחריו את הדלת. הלכתי למטבח ומזגתי לו מים קרים מהמקרר, גם בלי שביקש.

"שיר.. אני לא ידעתי למי לבוא.. אני מצטער.." הוא אמר אחרי ששתה להתפעתי את כל המים, במהירות.

"מצטער על מה?? בוא, נשב ותספר לי הכל. מי עשה ככה לשיער שלך מי עשה לך את כל הצבעים האלה??" השבתי אותו בכוח על המיטה בחדר שלי והתיישבתי מולו, על הכיסא. "אני מקשיבה" הודעתי.

"שיר.. אני לא... אני מפחד לדבר על זה..." עיניו נצצו. בכל השנתיים שאני מכירה אותו, ראיתי אותו בוכה רק פעם אחת. הוא אחד מהאנשים שאף פעם לא בוכים, שהופכם את העצב לכעס. הוא מהאנשים האלה שחזקים על הכל. פחדתי לראות אותו בוכה, אני חושבת שזה יהיה יותר כואב לי לראות אותו בוכה מאשר לבכות בעצמי.

"אני מבטיחה לך... מתן... ששום דבר רע לא יקרה אם תספר לי..." אמרתי לו וקמתי מהכיסא.

"שום דבר..." משכתי את ידו והקמתי אותו מהמיטה. התקרבתי אליו צעד אחד וחיבקתי אותו.

הוא לא היה גבוה ממני בהרבה, אולי בחצי ראש.

ידיו היו מונחות על גבי בעדינות, כאילו פחד בעצמו להשיב לי חיבוק, במיוחד אחרי התגובות שלי לפעמים הקודמות בהן חיבק אותי בזמן שלאחר הפרידה.

אחרי כמה שניות החלטתי להרפות ולראות אם נרגע, אך כשהתרחקתי מעט הוא הידק את ידיו סביבי ולא נתן לי להתרחק. לא הייתה לי התנגדות, אבל גם זה היה מעשה שלא טבעי לו. תמיד הקשבנו אחד לשניה, אף פעם לא התעקשנו על דברים. כשאחד הציע משהו השני מייד התפשר איתו, והבקשה הזאת להמשיך את החיבוק הייתה שונה מפעמים אחרות. הוא קרב את פיו לאוזני.

"הם הלכו מכות במטבח, ההורים שלי. אני לא יכול יותר" הוא אמר.

ההורים שלו הם הזוג האחרון שאני אוכל אי פעם לדמיין שיילכו מכות ביניהם.

לא ידעתי מה לומר, אז רק הידקתי את החיבוק שלי סביבו, מעבירה אליו את כל מה שלא יכלתי לבטא במילים.

במיוחד את ההרגשה שהכל עוד יסתדר.

אם הוא בחר לשתף אותי, אסור לי לאכזב אותו.

יש לי כמה רעיונות להתפתחות, אבל אני לא רוצה לקבוע כלום.

אם יש שגיאות מקלדת, אז סליחה. אני לא עורכת עכשיו כלום.

הצעות לשמות יתקבלו בברכה, ועד אז... "סיפור". יהיה בכותרת.