צניחה חופשית

באמת רע לי.

ואני צריכה עזרה.

אני צריכה מישהו שישכנע אותי להסתכל על החיים בצורה טובה יותר...

כי את עצמי אני לא מצליחה לשכנע.

אפילו שאני זוכרת כמה היה לי טוב ככה...

לא מצליח לי.

אני צריכה מילים חזקות מספיק.

אני צריכה את החברים שלי בחזרה...

החברה הכי טובה שלי רחוקה ממני כל כך.

על הידיד הכי טוב שלי.. אני מפחדת לסמוך. (עדיין בגלל זה)

שני הידידים האחרים שהיו כל כך קרובים אליי, נעלמו.. פתאום.

חברות... נהיו כל כך מגעילות וצבועות...

ו"גיל ההתבגרות" תוקף אותי עכשיו מכל כיוון.

אני מאוהבת בבלתי אפשרי.

אני אפילו לא יודעת אם זאת התאהבות.

בדיוק כמו שהוא היה בטוח שיקרה לי...

יירד לי ממנו, ואני אהיה נטולת אהבה.

אבל יש תסמינים שכן, ויש תסמינים שלא...

אולי אני פשוט רגילה להדחיק?

בנוסף, ההורים שלי מפחדים להתמודד.

אני מרגישה חנוקה מצידם.

אבא שלי צועק הרבה יותר מדי.

לפעמים הייתי רוצה שהם יתנהגו אליי כמו שההורים שלו מתנהגים אליו.

הם נותנים לו להבין את הטעויות שלו.

אני כן מבינה את הטעויות שלי...

ויש לי יותר רצון לתקן אותם כשאני יודעת שהתאכזבו ממני, ולא כשכעסו עליי.

אני רוצה לחייך שוב, ובאמת.

בגלל שמישהו עזר לי לקום, ולא בגלל שעזבו אותי ככה וקמתי בבוקר עם סתם מצב רוח טוב...

אני רוצה,

..

זה לא יקרה.