צניחה חופשית

פרק ארוך... אפילו מאוד, יחסית.

אבל אחרון.

ואני חושבת שאפשר להבין אותו גם בלי לקרוא את שאר הסיפור,

למרות שהייתי שמחה אם הייתם קוראים גם את השאר...

- פרק 1 - פרק 2 - פרק 3 - פרק 4 - פרק 5 - פרק 6 - פרק 7 - פרק 8 - פרק 9 - פרק 10 - פרק 11 -

HAVE FUN =)

ליאור ראה את מיכל קמה מהשולחן ומשאירה שם את עדי לאכול. הוא תהה מדוע היא לא נשארת איתה עד שתסיים גם היא, אבל היה אסיר תודה על כך שמצא את חברתה לבד. הוא ניגש אליה והביט בה.

"עדי?" הוא שאל, מעט חושש.

"כן? ליאור??" היא שאלה מופתעת, בולעת את מה שהכניסה לפיה לפני רגע.

"אני חייב לדבר איתך... בקשר למיכל"-

"אני מסכימה איתך מאה אחוז שאתה לא אשם, זה יעבור לה"-

"את לא מבינה..."-

"אני יודעת, שאין לך מושג מי המסתורי הזה שלה...אני מבינה אותך תאמין"-

"אני כן יודע" הוא קטע אותה.

עדי הפסיקה כל פעולת שריר רצונית שעבדה עד לאותו רגע.

"אתה.. מה?" היא שאלה, פניה הביעו הלם מוחלט.

"אני... אני כתבתי לה את כל השירים, אני ראיתי אותה נמחקת שם מהבמה והקדשתי לה את השיר, אני... התאהבי בה, פשוט ככה. אני"-

"אתה, אתה, אתה, חשבת גם איך היא מרגישה לגביו?!"-

"מה הכוונה?.."

"הילדה משתגעת כבר לדעת מי זה! אין לך בכלל חוצפה? כאילו היא אפילו באה אלייך ושיתפה אותך בכל מה שהוא כתב לה, הכוונה מה שאתה כתבת.."-

"עדי, בבקשה, אני באתי לבקש עזרה. אני רוצה לספר לה, אני לא יודע איך, אני מפחד..."-

"זה מסובך..."-

"אני בטוח שנוכל להסתדר"-

"היא מאוהבת בך" שניהם שתקו.

למשך מספר רגעים הוא לא יכל להוציא הגה מפיו, הוא רק ישב שם והביט בעדי ממשיכה לאכול ומסתכלת עליו גם.

"טוב מה? זה לא נעים כשמסתכלים על תנועות הפה שלך כשאתה אוכל..."-

"היא?.."-

"מאוהבת בך, תשמע, היא דיי מחבבת את ההוא שכותב לה שירים, אבל אתה קצת יותר מציאותי ממנו. אתה מדבר איתה כל יום, אתה שר איתה, מנגן איתה, אתה קיים בשבילה. זה שכותב לה שירים סתם פחדן מוכשר שאין לו אומץ לבוא אליה. זה מצחיק, הא? שאת כל זה היא חושבת עלייך, כשמצד שני היא מאוהבת בך" עדי הכניסה לפיה את הביס האחרון בסנוויץ' הענק.

"טוב תגיד משהו" זרקה עדי כשסיימה ללעוס ולבלוע את האוכל. "איך התכוונת לספר לה?" היא שאלה.

"רציתי... להביא לה עוד שיר..."-

"כמובן" מלמלה עדי

"ולכתוב לה שם שתשיר אותו יחד איתי במסיבת ראש השנה"-

"אתה מתחיל להתחמם"-

"ואז לשים את הלחן שלו ולשיר אותו מולה, ואז היא תבין שזה אני"-

"אחלה רעיון תאורטי, ואיך תבצע אותו, מר דיג'יי?" שאלה עדי. טון הדיבור שלה נשמע מלגלג ולא מעוניין להמשיך את השיחה.

"חבר שלי יחליף אותי בזמן הזה. יש לך רעיון יותר טוב?"-

"לא, זה נשמע אחלה. יודע מה, אני אפילו אשכנע אותה לקרוא את השיר שתכתוב לה" אמרה עדי בעוקצנות וקמה מהשולחן, מותירה אותו שם לבד.

תשכנע אותה לקרוא את השיר? היא ממש כועסת? הוא חשב לעצמו, מנסה להבין את גודל העניין.

הוא חזר לחדרו כדי להעתיק את השיר שוב, והופתע למצוא שם את ניב שקוע בתוך מכשיר הפלאפון שלו.

***

עדי ומיכל הלכו צוחקות לכיוון החדר כשחזרו מהקניון, למרות שלא מצאו בו שום דבר חדש או מעניין.

מיכל ניגשה לפתוח את הדלת, מתעלמת לגמרי מהמכתב שהוצמד לשם בנייר דבק שקוף. עדי, כהרגלה, לקחה את המכתב כדי לבשר עליו בקול, נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.

"אל תגידי, עוד מכתב מהאלמוני?" שאלה מיכל בחוסר חשק בזמן שהחליפה בגדים.

עדי הביטה במכתב, נזכרת במה שליאור אמר לה בצהריים, וגם במה שהבטיחה לו. אמנם בצחוק, אבל נראה שזה חשוב לו יותר מדי.

"...בדיוק" היא השיבה לאחר שתיקה קצרה. מיכל חזרה למצב הרוח המאופק שלה ברגע שנכנסו אל החדר והנושא עלה. היא נראתה כל כך שונה מאז שרבה עם ליאור, כל כך פגועה.

לאחר שהבינה שמיכל לא מעונינת לקרוא את השיר, עדי פתחה את המכתב וקראה אותן בעצמה. השיר היה מרגש, לדעתה. למטה, בדיוק כפי שאמר, הוא הציע לה לשיר איתו במסיבה.

"וואו מאמי שמעי הוא כותב לך פה שהוא רוצה לשיר איתך במסיבה" עדי ניסתה לחמם את מיכל, אולי זה מה שיגרום לה לקרוא את השיר.

"בכיף שלו, אין לי כוח לשמוע.. עדי.."-

"זה שיר ממש יפה" המשיכה עדי לנסות לשכנע.

"אחר כך" אמרה מיכל ונשכבה על המיטה שלה. עדי הבינה שאין טעם לשכנע אותה. היא שמה לה את הדף עם השיר על השולחן שלצידה, וכיבתה את האור. היא תגרום לה לפחות לשמוע את השיר, אולי הכוונות של ליאור באמת לא כאלה רעות.

***

המכשיר הנייד של ניב צפצף להתראת קבלת הודעה. הוא פתח אותה וקרא.

"מאמי אני לא אוכל להגיע... הרופאים מכריחים אותי להישאר לבדיקות"

אנה לא תוכל להגיע? מצד אחד, הוא התאכזב. הוא התגעגע לקול שלה, למגע שלה. מצד שני זה היה טוב, הוא באמת רצה לראות את ליאור מאושר. הוא ידע שאנה תהרוס הכל, הוא ידע שהיא לא יכולה לסבול שהקהל שלה אהב מישהו יותר ממנה. אולי יותר טוב ככה, שהיא לא תגיע למסיבה אחת.

יותר טוב לכולם.

***

"הבאה שתעלה אלינו לבמה זו... מיכל רוטברג! זוכרים אותה מהמסיבה הקודמת? יפה, עכשיו קבלו אותה בביצוע מיוחד ונהדר לשיר Im with you של אבריל לאבין! מחיאות כפיים!" מיכל שמעה את קולו של ליאור ברקע, שונה לגמרי מהאחד שהכירה, הביישן, המוכשר.

היא עלתה לבמה, נרגשת לדעת שסוף סוף ההופעה שלה, ואנה לא תהרוס אותה. היא שרה לאיטה, יודעת שכל מילה בשיר הזה מוקדשת לליאור, מוקדשת לזמן הקצר שהספיקה להכיר אותו.

"Isn't anyone trying to find me
Won't somebody come take me home
it's a damn cold night
Trying to figure out this life
Won't you

take me by the hand
Take me somewhere new
I don't know who you are

But I
Im with you
Im with you"

התלמידים אהבו אותה. היא הרגישה את זה, שהם הרגישו אותה, היא ידעה לפי הצעקות והשריקות.

"Take me by the hand
Take me somewhere new
I don't Know Who You are
But I
Im with you
Im with you"

היא סיימה את השיר בטון נמוך, מאריכה את ההברה האחרונה ונותנת למוזיקה להיחלש. כולם הריעו לה, והכי חשוב, אנה לא הפריעה לה. אנה לא השפילה אותה, אנה לא לקחה לה את ההופעה.

"ועכשיו חברים, יש לנו הפתעה מיוחדת בשבילכם הערב! אז אל תלכו לשום מקום, תמשיכו להנות ולהשתולל, וכמובן תשימו לב לכל אחד שעולה על הבמה פה כדי לשיר רק בשבילכם!" מיכל שמעה את דבריו של ליאור אך לא הקשיבה להם. זה התפקיד של הדיג'יי, הרי, למרוח את כולם בקריאות שמחה ולעורר אותם לרקוד ולהשתולל כדי שהמסיבה תחשב "טובה".

"מאמיייי היית מדהימה שםםם!!" עדי האריכה חלק מהמילים שלה מההתרגשות והתנפלה על מיכל בחיבוק חזק שדחף אותה מעט אחורה עד שהגיבה וחיבקה אותה גם.

"את באמת חושבת?" שאלה מיכל בהיסוס, למרות שידעה שעדי אומרת לה רק את האמת.

"אם את לא מאמינה לי, תשאלי אותם!!!" אמרה עדי והצביעה על כל התלמידים שעד לרגע היו הקהל שלה, וכעת הם חבורת פראיים שקופצים ומשתוללים לקצב מוזיקת הטראנס שהייתה ברקע.

***

"תקשיב, אני יורד למטה... אני רואה אותן שם, בקצה של הבמה, אני מקווה שהן לא יזוזו משם. תמרח קצת את הקהל לפני שתעביר לליווי, סבבה?" ליאור נשמע לחוץ מדי כשהסביר לניב איך להשתלט על עמדת מקור המוזיקה.

"אל תדאג אחי אני אסתדר, הדבר היחיד שתאג לו זה שהקול שלך מחומם טוב, שלא יהיו לך פאשלות" אמר ניב.

"אל תשכח להעביר אחר כך לשיר השני?"

"לא אשכח! את הפריטה שלך של here without you"-

"ואל תשכח את ההקלטה, כן?"-

"כן!!! לא שוכח, בכפתור עם העיגול האדום, אני לא מפגר. יאללה אחי השיר עומד להיגמר חבל על הזמן רד לשם!" הוא צחק וסילק משם את ליאור.

***

"מאמי תקשיבי את לא העפת אפילו מבט לשיר שהוא כתב לך, אולי בכל זאת תקראי?" ניסתה עדי שוב, נשמעת כמעט מיואשת שתקשיב לה.

"לאא באא לייי" מרחה אותה מיכל. הדבר האחרון שרצתה באותו רגע היה לשמוע על האלמוני, כשידעה שיש לו קשר לליאור.

ששיקר לה.

"תקשיבי לי יפיופה! אני אקריא לך אותו אין מצב את לא נדהמת מהמילים את לא מבינה..." מיכל הייתה שקועה בדבר אחר. בעמדת הדיג'יי, היו שני אנשים.

"...לפני השינה שומע את קולך, מתעורר ומביט בך..."

היא ידעה שאחד מהם הוא ליאור, אבל לא זיהתה אותו.

"...שואל כל יום מה קורה איתך, ואומר תודה שיש לי אותך..."

אחד מהם ירד.

"...להצחיק לעודד להיות שם כשצריך..."

היה חושך, והיא לא יכלה לדעת מי, אבל בטח זה מישהו אחר.

"...לשתף במחשבות וללמוד מטעויות..."

רגע. אולי זה הוא? ששוב מדבר עם ליאור? אולי...

"...להתבגר איתך ועדיין לעשות שטויות...מותק לאן את רצה?!" מיכל שמעה את עדי, אבל ידעה שתוכל להסביר לה אחר כך בחדר. אותו היא לא תוכל למצוא שוב. לא בזמן הקרוב.

"היי, חברים..." מיכל נעצרה בין המון התלמידים שהאטו את קפיצותיהם למשמע המוזיקה שהונמכה. זה לא היה ליאור, זה היה...

"אני ניב, אני מחליף בדקות הקרובות את חבר שלי ליאור שיצא כרגע למשימה חסרת מעצורים הכוללת בתוכה הופעת בכורה של אמן מוכשר יוצא מהכלל!" המוזיקה הוגברה מעט. "אם תחפשו אותו היטב, הוא נמצא כרגע ביניכם, ולא על הבמה. הוא הולך לבצע שיר שהוא כתב, הלחין, ניגן, וכעת גם ישיר אותו למישהי מאוד מיוחדת שאנחנו מקווים לשמוע אותה גם בפעם השניה הערב! קבלו אותו!" המוזיקה התחלפה לאיטה בפריטה שקטה על גיטרה שנמשכה מספר רגעים. מיכל ראתה סביבה את התלמידים מחפשים.

"לפני השינה שומע את קולך, מתעורר ומביט בך, שואל כל יום מה קורה איתך, ואומר תודה שיש לי אותך" מיכל שמעה את הקול שלו באויר. היא שמעה אותו, הוא נשמע לה פתאום כל כך מוכר.

זה ליאור, זה אותו אחד שהקדיש לה את השיר, לפתע היא הבינה. ליאור כתב לה את השירים.

היא חיפשה אותו גם היא, שואלת את עצמה למה אף אחד לא רואה אותו.

לא מכירים אותו?

לא רואים תלמיד עם מיקרופון?

***

ליאור ידע שיש לו בדיוק עשרים שניות למצוא את מיכל עד שיצטרך להתחיל את הפזמון. הוא ראה אותה לפתע, בין כולם באמצע הבמה, פניה כשל כולם. מחפשת אותו.

"להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך,לשתף מחשבות וללמוד מטעויות" הוא כבר עמד ממש מאחוריה, למרות שאת קולו שמעו מכל רמקול מחובר.

***

זה השיר שעדי התעקשה להקריא לה? היא הקשיבה לו בחצי אוזן, ולכן רק נשמע לה מוכר. אם כן, תצטרך לשיר איתו? אבל היא לא יודעת את המילים.

"לשתף מחשבות וללמוד מטעויות... להתבגר איתך," כף יד הונחה על כתפה. "ועדיין לעשות שטויות..." היא הסתובבה, יודעת ששם, מרחק נגיעה ממנה, נמצא המיקרופון.

ליאור חייך אליה, למרות שלא נראה מאושר. הנגינה המשיכה, והיא לא ידעה איך להגיב.

מצד אחד הוא שיקר לה. הוא הסתיר ממנה את העובדה הזו למרות שראה כמה היא מתרגשת, כמה היא סקרנית.

מצד שני אהבה אותו, אותו בתור ליאור. אהבה אותו ביישן, אהבה איך שהוא שר... איך לא שמה לב שזה אותו אחד ששר לה? אבל הוא רק הביט בה.

הביט בה, ובקשר העין גם העביר את המיקרופון לשתי ידיה.

"אבל.. אני.. אני לא יודעת את המילים..." מיכל הופתעה לשמוע את עצמה בכל מקום אפשרי ברחבת הדשא העצומה.

"את לא מרגישה אותן? את לא מתכוונת אליהן?" הוא שאל. הדבר היחיד שהיא הרגישה היה איך הוא מעז להתקרב אליה, איך הוא פוחד לעשות את הצעד הקטן הזה כדי להיות קרוב יותר.

"אני... כן" היא אמרה.

"ניגנתי את המעבר פעמיים, ידעתי שתשכחי" הוא חייך אליה ואפו היה צמוד לשיערה. היא צחקה ולקחה את המיקרופון.

"לפני השינה שומעת את קולך, מתעוררת ומביטה בך... שואלת כל יום מה קורה איתך ואומרת תודה שיש לי אותך..." מיכל חייכה אליו והקשיבה לליווי כדי לדעת מתי להתחיל את הפזמון. "להצחיק לעודד להיות שם כשצריך, לדבר על הכל אפילו אם מביך... לשתף מחשבות וללמוד מטעויות..."-

"להתבגר איתך, ועדיין לעשות שטויות"-

ליאור שר את השורה האחרונה ביחד איתה ומייד פתח את פיו להמשיך. 

***

"את שם בשבילי ואני תמיד אהיה איתך... אני שמח שיש לי אותך, אני אוהב אותך" הוא המשיך, קוטע את מחיאות הכפיים והשריקות שהחלו סביבם. כעת המיקרופון היה בידיה של מיכל בעוד ידיו עוטפות על שלה. הם היו קרובים כל כך עד שהוא גייס את כל האיפוק שלו מכל תא אפשרי בגופו רק כדי לא לנשק אותה שם.

"אתה אוהב אותי?" היא שאלה, נראה ששכחה ששומעים אותה בכל פינה במדשאות.

"אוהב, כמו שלא ידעתי שאני יכול לאהוב ככה. אני רוצה לשיר לך את השיר, לשיר אותו כאן ליידך, ולא בתוך דיסק..." בזמן שאמר את זה, הפריטה השתנתה לצלילי השיר המוכר שהחלה איתו את השנה, לצליליל אותה הפריטה שקיבלה בדיסק, לצליל אותה המנגינה שהצליחה להגיש ליואל, רק בזכות עזרתו של ליאור.

"A hundred days have made me older
Since the last time that I saw your pretty face
A thousand lies have made me colder
And I don't think I can look at this the same
But all the miles that separate
Disappear now when I'm dreaming of your face" הוא שם לב שהבמה ממשיכה להתרוקן מתלמידים שייחסו להקדשה הזו כהופעה בפני עצמה, משאירים אותו לבד, איתה, באמצע הבמה.

יותר טוב, שכולם יראו הוא חשב לעצמו. חשב, וידע שהרבה רגש ייצא ממנו בתוך הפזמון.

"I'm here without you baby
But you're still on my lonely mind
I think about you baby
And I dream about you all the time
I'm here without you baby
But you're still with me in my dreams
..And tonight.. it's only you and me"

***

מיכל הביטה בו שר, בזמן שאין סוף תמונות קפצו לראשה. ביניהן תמונה של ליאור, ותמונה חשוכה של אדם מסתורי ששר לה את השיר על הדיסק. הם היו אחד, הם היו זה שעמד מולה, הם היו זה ששר לה ככה, באהבה.

"and tonight.. it's only you and me.." הוא הביט היישר אל תוך עיניה. דרך המשקפיים העבות שתחמו את פניו, דרך העיניים שנראו לה כל כך נוצצות באותו רגע שבכלל הרגיש כמו חלום.

באותו רגע שסיים לשיר היא חיבקה אותו.

התגובה לא איחרה להגיע והיא הרגישה את זרועותיו מונחות על גבה.

פרץ של חמימות התפשט מהקו בו נגעו ידיו בגבה היישר אל כל פינה בגוף ועד לקצוץ האצבעות בכפות ידיה ורגליה.

הוא הידק את ידיו, חיבק אותה חזק יותר. המעבר הסתיים ומיכל הרגישה את ידו הימנית של ליאור עולה מעט למעלה. הוא החל לשיר.

"The miles just keep rollin'
As the people leave their way to say hello
I've heard this life is overrated
But I hope that it gets better as we go" היא שמחה שהבית היה קצר יותר. היא לא עזבה אותו גם כששר, אך כשהגיע הפזמון הוא כבר עזבה אותה בעצמו.

"I'm here without you baby
But you're still on my lonely mind
I think about you baby
And I dream about you all the time
I'm here without you baby
But you're still with me in my dreams
And tonight girl its only you and me
Everything I know, and anywhere I go
It gets hard but it wont take away my love
And when the last one falls
When it's all said and done
It gets hard but it wont take away my love..."

למרות שעזב אותה, הוא נשאר צמוד אליה וידו השמאלית הונחה על מותנה הימנית.

"I'm here without you baby
But you're still on my lonely mind
I think about you baby
And I dream about you all the time
I'm here without you baby
But you're still with me in my dreams
And tonight girl its only you and me.." הוא סיים את השורה האחרונה בשיר, מסתכל עליה, והיא שמעה בתוך ההתלהבות של הקהל את הקצב לדרישה. היא תהתה אם גם הוא שמע, זה היה ממש חלש ונבלע בין ים תלמידי כל בית הספר לאומנויות, שם בתל אביב.

***

"אני אוהב אותך. אני מצטער ששיקרתי..."-

"שש.." היא חיבקה אותו ושמה את אצבעה על פיו. "סלחתי..." היא אמרה והתקרבה אליו עוד.

הוא הרגיש את הסקרנות בוערת בתוכו. הרגיש איך היה חייב לדעת מה יקרה, אם רק יהיה לו האומץ...

***

"ליאור, חבר יקר, אני לא בטוח שהשריקות והצעקות מריעות פה אחד לאומץ המפתיע שלך לנשק את מיכל אחרי כל המתח שהשארת פה. אני דווקא דיי סבור שהם רוצים את הדיג'יי שלהם בחזרה! לא??" קרא ניב לאחר כמה שניות שהרגישו למיכל כמו נצח.

כמה שניות, שהיא הרגישה בהן בתוך ענן. הרגישה איתו לבד, למרות שהיו מוקפים ברוב תלמידי בית הספר שעשו את הבלגן העצום ביותר שיכלו, גם בלי מוזיקת טראנס.

כשניתק ממנה למשמע ניב ברקע, לא יכלה להביט בפניו, מפחדת מתגובתו.

"היי... אני מצטער אם זה היה גרוע, והרס..." הוא אמר כשכנראה הבין לא נכון את ראשה המושפל.

"מה? מה פתאום, ליאור, זה היה מדהים" היא אמרה והרימה את ראשה. היא הרגישה טיפה של דמעה בכל אחת מעיניה, לא מצליחה לחשוב האם היא מהתרגשות, מכעס, משמחה, או מכל דבר אחר שהיה יכול לעבור במוחה, אבל קפא מההלם.

"אני רואה משם הכל, אם אהבת... תרקדי, תשמחי... תראי לי שאת בסדר, תחייכי..." הוא הדגיש את המילה האחרונה. אף אחד לא שמע אותם כיוון שניב הגביר את המוזיקה וסגר את עוצמת המיקרופון.

"אני אשמח, וארקוד... ואחייך" היא אמרה וחייכה אפילו בלי ששמה לב.

"את אוהבת אותי?" הוא שאל. היא הרגישה את הפחד שלו בלנתק את ידיו ממותניה.

"כן, אני אוהבת אותך. ואני אהיה איתך גם אחרי המסיבה, גם אחרי שהכל ייגמר... זה רק יתחיל" היא אמרה, מתרחקת ממנו צעד אחד כך שידיו הושטו קדימה כדי לא לעזוב אותה.

"הם מחכים לך" היא צחקה והניחה את כפות ידיה על שלו.

"אני מחכה לך" הוא צחק גם, עזב אותה ומיהר למקומו בעמדת הדיג'יי.

הוא חיכה רק שתיגמר המסיבה כדי שיחבק אותה שוב.

את מיכל שלו.

למה אין מושלמים כאלה במציאותתתת?!?!

אבל אני אוהבת את הפרק הזה.

גם כי הוא בין הפרקים האחרונים הבודדים שאני כותבת,

כי אני בד"כ עוצרת סיפורים באמצע ואף פעם לא מסיימת אותם...

וגם כי אני באמת רוצה להתחיל כבר כמה סיפורים חדשים.

הספריה שלי כבר -מפוצצת- פתקיות עם רעיונות לסיפורים חדשים...

מחכה לתגובות... =) מקווה...

מצב רוח טוב ^.^