אחרי שהגיעו עוד כמה בנות, ישבתי וצחקתי איתן. סתם דיברתי, אבל כולי הייתי בהכנה נפשית לרגע שהוא ייכנס, ואני אראה אותו שוב. אחרי חודשיים, אחרי שהוא שבר לי את הלב, אחרי שהתכתבנו ממרחק כמה מאות קילומטרים בהודעות אימייל
וSMS ופעמיים בלייב מסנג'ר.
צלצול בדלת. שום צעקות, הכל כרגיל, והקול שלו שאומר "מזל טוב" עם החיוך שאני כל כך אוהבת.
לרגע לא התרכזתי, לא צחקתי, התנתקתי לעולם אחר לגמרי.
"ספיר, היי" שמעתי אותו פונה אליי. רק היד שלו שהונחה פתאום על כתפי וגרמה לי לקפוץ פתאום, החזירה אותי למציאות. הוא מייד עזב. "סליחה.." הוא מלמל.
"אה, היי" חייכתי, הכל כל כך רשמי. "זה בסדר" הוספתי על התגובה שלו להתעוררות שלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל, נראה כאילו הוא רוצה לברוח משם, או להיבלע בתוך האדמה בו במקום.
"כן, מצויין" עניתי, חייכתי, וחזרתי להקשיב לבנות שמייד שחררו משהו מצחיק שיעביר את השיחה.
בטלוויזיה היה הסרט "ילדות רעות" שכולם ישבו לראות בחושך. כמובן, כולם עשו בלגן ותוך כדי הסרט החליפו מקומות מאחד לשני.
הריח היה לי מוכר, זה שהתקרב אליי. ידעתי שזה הוא, והוא התיישב ליידי.
"אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שאל בשקט כדי שאף אחד לא ישים לב.
"אה, מה? זה דחוף עכשיו לסרט?" ניסיתי להעמיד פני שוקעת בסרט ובוקשי מרוכזת איתו, כשבעצם כל כולי חתיכת אבן שרק בוהה קדימה כאילו במסך.
"עדיף עכשיו מאשר אחר כך" הוא לחש וקם מהספה. ראיתי שהוא הולך לעבר חדרה של ירדן, כנראה בשביל יותר פרטיות.
הסתכלתי עוד קצת על הסרט והחלטתי לקום. אחרי הכל, החלטנו להיות הידידים הכי טובים, בדיוק כמו שהיינו. לרשום את התקופה הזאת בתור תקופה נהדרת, ופשוט לעבור אותה עם חיוך. לו, זה קל. כי הוא כבר לא אוהב אותי. לי זה קצת יותר מסובך, כי כמובן, התאהבתי מעל הראש.
פתחתי את דלת החדר של ירדן, הוא ישב על הכיסא המסתובב שלה.
סגרתי את הדלת והתיישבתי על הפוך שאני תמיד אוהבת להתנחל עליו.
"כן, על מה רצית לדבר שהיה דחוף כל כך כדי להקים אותי מהסרט?" שאלתי אותו בצחוק, כאילו על נקיפות מצפון.
"אה, אם את רוצה לראות את הסרט אז לא משנה, לכי תראי.." הוא אמר וקם לכיוון הדלת.
"לא לא לא! חח דפוק, ראיתי את הסרט הזה איזה עשר פעמים. נו מה רצית?" אמרתי בקול צוחק.
"אה.. אני לא יודע בדיוק מאיפה להתחיל" הוא אמר בשקט, מסתכל עליי בעיניים שלו.
העיניים הרגילות מבעד לזכוכית המשקפיים, אלה שאמרו לי רק את האמת, שאף פעם לא שיקרו לי. אלה שמבט אחד מהם היה מספיק כדי לומר אלף פעמים "אני אוהב אותך", ועכשיו כבר לא.
"אז תתחיל מהתחלה" צחקתי. "תשב לפחות" אמרתי והצבעתי על הכיסא.
"אני אשב ליידך" הוא אמר והתיישב על הרדצפה עם גבו אל הארון. אני לא מבינה איך הוא יכל לשבת ככה, אבל גם לא הייתה פינת קיר בגובה ישיבה על הרצפה בחדר של ירדן. בכל מקום הייתה לפחות שידה קטנה, ארונית ספרים, או משהו בולט שכיסה את הקיר למטה.
"אז ככה.. אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה..." הוא התחיל, מבטו הפעם התמקד ברצפה.
"יודע מה, אולי לא תסביר? אתה יודע, מבט אחד אומר מה שמילים לא יוכלו להסביר לעולם" אמרתי בציניות, מסרבת בתוקף לנפץ את הבועה שלי. אני צריכה את האופטימיות הזאת רק כדי לא להתחיל לבכות ולשפוך בפניו מטר של התחננויות על כמה שהיינו זוג מושלם וכמה שזה לא הגיוני שככה הפסיק לאהוב, ומה לא עשיתי בסדר שזה ככה.
"אני לא בטוח שאת תביני את המבט שלי" הוא אמר, מסתכל עליי.
העיניים שלו היו עצובות. הזכירו לי את הפעם שהוא סיפר לי על המצב הזה שלאמא שלו יש מחלת לב. כמה הוא דאג לה כשהיא עברה ניתוח, וכמה כאב לי הלב שהיה צריך כל כך לעודד אותו ולומר לו שרק יהיה בסדר, שאין לו מה לדאוג, אפילו שלא ממש ידעתי על סמך מה אני מבטיחה לו את זה.
"אז אולי תסביר במעשים?" שאלתי, כי כמובן בתוך הבועה שלי, אני מדמיינת שהוא ינשק אותי. כמה שהתגעגעתי לשפתיים שלו, לרכות שלו, לזה שבהתחלה הוא נישק כל כך גרוע ופשוט למד אותי ככה, למד איך לגעת בי ולמד בדיוק איך לנשק אותי בצורה הכי מושלמת שאפשר.
בין כל הדמיונות שלי, הבחנתי בו לפתע קרוב קצת יותר מקודם.
"את תביני?" הוא שאל. עיניו נחו על שפתיי.
הלב שלי פעם כל כך מהר וחזק, עד שיכלתי להישבע ששומעים אותנו בסלון. פחדתי מזה שהדמיון שלי מציאותי פתאום, פחדתי שזה ייהרס, שוב. פחדתי לגעת בו, כי הוא פתאום נראה לי זר. למרות ההצגות שאנחנו הידידים הכי טובים. כי אני יודעת הרי שבסוף זה יסתדר איכשהו, אז חבל לוותר על בסיס נאמנות כל כך חזק רק בגלל שנגמרה אהבה.
פחדתי לענות לו. כל המחשבות האלה רצו בראשי במשך לא יותר משניה או שתיים, בהן הוא היה כל כך קרוב.
מבלי שעניתי בכלל, הרגשתי את עיניי נעצמו מיידית בתגובה לשפתיים שלו שנגעו בי כך.
צמרמורת העידה את כולי, כאילו עברתי משהו חדש. כאילו שכחתי מה זו אהבה.
אחרי כמה שניות של הלם, החזרתי לו נשיקה שהתפתחה למגע עדין ורופף של השפתיים אחת בשניה, בעוד הפה פתוח מעט מאוד. הרגשתי פחד. הרגשתי שאני לא מכירה אותו, שהוא לא זה שאני אוהבת ומתגעגעת אליו.
הוא נראה לי חדש, ובכל זאת ידע בדיוק איך להדליק אותי.
הבזק של פלאש.
"היי!! מה?!" כיסיתי את פניי עם שתי הידיים שלי בעוד הוא עשה את אותו הדבר.
הצצתי מבעד לאצבעות שלי על מקור הפלאש, וראיתי את ירדן עם המצלמה, ומאחוריה שגיא וליאור.
"אוווו... ספיר ומאור מתנשקיםםם איזה תמונה חמודה יצאה!!" התלהבה ירדן. לא כולם ידעו שנפרדנו לפני חודשיים, היא הייתה אחת מהם.
הסתכלתי על מאור במבט מוזר, רציתי לבכות. הרגשתי כל כך מבולבלת כשהייתי צריכה להרגיש הכי מאושרת בעולם, שהוא עוד אוהב אותי.
קמתי מהפוף בלי לומר שום דבר למאור על הנשקה הפתאומית, או לירדן איזה חיוך על התמונה שהיא תפסה. גם לא לשגיא שהסתכל עליי במבט שידעתי, שידרוש ממני הסבר אחר כך.
יצא מהחדר, רצתי לדלת וטרקתי אותה אחריי. הזמנתי מעלית שבנתיים סומנה כ'תפוסה'.
דלת הבית נפתחה, התפללתי בחצי שניה שזה לא יהיה מאור. זה היה שגיא.
"מה, בדיוק, קרה שם?" הוא שאל המום. שגיא היה כל כך קרוב אליי בתקופה שהייתי בקרשים בגלל הפרידה, מתי שחייכתי אל כולם ואמרתי שהכל מושלם שאנחנו בסך הכל וויתרנו ביחד על החברות, שהכל חזר פשוט צעד אחד אחורה, הוא היחיד שידע שאני מרגישה כלום בלעדיו. בלי האהבה שלו. הוא זה שהעמיד אותי על הרגליים, ועכשיו רק הסתכלתי עליו, מתחילה לראות מטושטש מדמעות שנאגרו בעיניי ועדיין לא יצאו.
עם המצמוץ הראשון שהפיל את שתי הדמעות על לחיי, ועוד שובל ארוך של כתם שחור של האיפור, נפלתי עליו בחיבוק שידעתי שיוציא אחריו עוד הרבה מאוד דמעות אחרות. אבל ידעתי ששגיא נמצא שם כדי להקשיב לי מתי שאני רק אהיה מוכנה לספר, ולא מתי שיהיה לו כוח לשמוע.
חיבקתי אותו שם, מעבר לדלת, בוכה בגלל שהתקוות שלי התגשמו.
אני לא יודעת, זה סוף נורא פתוח.
ונורא לא ממוקד.
אבל זאת המציאות שלי.. מצד אחד אני כל כך רוצה אותו בחזרה, מעבר לכל ההצגה של ה"ביחד"..
מצד שני, רק הוא יודע שזה בולשיט כל החיוך הזה, כי רק הוא רואה כמה אני רוצה אותו.
מצד שלישי, מאותו הרגע שהוא אמר לי "אני רוצה להיפרד", והוא שם יד על המותן שלי כדי להרגיע את הבכי שלי, הוא פתאום היה כל כך זר... לא הכרתי אותו, הוא היה קר, קפוא. פחדתי להרגיש אותו.
אני רוצה אותו :'(
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
