צניחה חופשית

"רוטברג מיכל?" הקריאה המורה בכיתה. מיכל הרימה את ידה לנוכחות. "את החלטת ללמוד..."

"פיתוח קול וגיטרה" השלימה מיכל. פרץ צחוק קטן יצא מתלמידי הכיתה.

"משהו מצחיק?" שאלה המורה בקול מאיים והכיתה השתתקה מייד. "יש לך שיחת הכרות עם המורה לגיטרה בשעה 12, ועם המורה לפיתוח קול בשעה 4." סיימה המורה ועברה לתלמיד הבא ברשימה.

מיכל הביטה סביבה שוב, על תלמידי הכיתה. כולם היו חברים, הכירו לפחות שניים שלושה תלמידים מביתה ספר הקודם. רק היא הייתה לבד. היא עלתה לחדרה בתקווה שאולי תפגוש את השותפה שלה, אותה לא ראתה בבוקר כשהגיעה.

על דלת חדרה, כמו עוד רבים אחרים, נתלה דף המכריז על מסיבת פתיחת הלימודים, להכיר את התלמידים הותיקים ולהציג את התלמידים החדשים. יופי, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו. מסיבה. חשבה מיכל. היא השאירה את הדף על הדלת ונכנסה לחדר.

הצד של השותפה שלה בחדר היה מסודר ומאורגן כבר עם חפצים אישיים של תלמידה נוספת, לעומת הצד שלה שהיה קצת מבולגן. היא לא הספיקה לסדר את דבריה בבוקר עם הגעתה.

מיכל אספה את הבגדים שהיו זרוקים על המיטה מבחירת הבוקר והחלה לשים אותם בארון. היא שמה לב שהיא התלבשה בצורה דיי לא מושכת היום, והתחרטה על כך. היא לבשה גופיה שחורה עם הדפס כסוף באמצע ומכנס ג'ינס כהה רחב, עם נעלי ואנס נפוחות שחורות. בשערה הארוך היו קלועות צמות קטנות ומסודרות שלא פרקה כבר במשך חצי שנה, והסתדרה איתן מעולה. באוזנה השמאלית היו חמישה עגילים, שני יהלומים למטה ועוד שלושה חישוקים קטנים למעלה. באוזנה הימנית היו רק שני יהלומים למטה. לא היה לה כסף לאיפור, היו דברים חשובים יותר לקנות.

לפתע נפתחה הדלת בעוצמה, מלווה בקללות שמושלחלות בתוך ויכוח.

"זונות!!!!"-

"לכי לכי תחזרי לשכונת המצוקה שלך כלבה!"-

"לך אתה י'חתיכת אפס זונה מי עשתה אותך!!" והדלת נטרקה. בפתח עמדה נערה שלבשה ג'ינס רחב בדיוק כמו של מיכל, וגופייה חלקה בצבע אפור בהיר. שערה היה בגוונים של שחור ובורדו וחלק כמו מקלות, והיא נראתה במבט ראשוני בסביבות הגובה מטר ושישים. היא הסתובבה אל פנים החדר ומיכל ראתה פנים בהירות ועדינות, עיניים ירוקות בולטות ונזם בפה. על צוואה היו תלויות אוזניות די-ג'יי גדולות ואיכותיות, ובידה החזיקה מכשיר אמפי4 חדש שנראה קצת מפורק.

"מה את עושה פה?!" התפרצה הנערה על מיכל, זועמת על כל דבר בדרכה אל המיטה.

"אני קצת נמצאת בחדר שלי, אם לא איכפת לך" השיבה מיכל בטון מלגלג.

הנערה הביטה בה עוד מספר שניות וחזרה להתעסק במכשיר האמפי שלה. לבסוף התייאשה וזרקה אותו על הקיר לעברה של מיכל, מבלי לשים לב שהיא שם.

"היי, מטורפת!!! מה נסגר איתך?!" צרחה מיכל מכל שהמכשיר כמעט פגע בה.

"המזדיינים האלה שברו לי את האמפי!!! אני אקרע אותם אחד אחד הם עוד ישמעו ממני! זה לא נגמר!!" היא צווחה, לא עונה ישירות על שאלתה של מיכל.

"ואוו ואוו," הרגיעה מיכל והרימה את האמפי שמעוצמת הזריקה, נתקע בקיר חזר חזרה ונחת בדיוק על מיטתה. "הם לא שברו לך פה כלום, בסך הכל החלקים התפרקו" אמרה מיכל, ואחרי מחשבה קצרה החזירה את החלקים למקומם. היא שמה לב שאף חוט לא יצא ממקומו, רק כמה בטריות קטנות ולוחות קטנים שזזו. היא חיברה את האוזניות שלה אל המכשיר המתוקן והעבירה שירים.

"גם את שומעת לינקין פארק?!" התפלאה מיכל, מתחילה לשיר עם המוזיקה. הנערה מייד הסתכלה עליה במבט המום, מביטה בה שרה לצלילי השיר run away של לינקין פארק, שהתנגן באמפי שלה.

"תביאי את זה" אמרה הנערה בקול חד, לאחר שהתעוררה מההלם. היא ניתקה את האוזניות של מיכל מהאמפי, חיברה אליו את שלה ונשכבה במיטתה בל להביט בה שוב.

מיכל הביטה בשעון שעל ידה, השעה הייתה 11:11. היא מייד ביקשה משאלה שהכל יסתדר כמה שיותר מהר, שלא יהיה לה כל כך קשה כאן. עד השעה 12 יש לה זמן, ואין מה לעשות. היא החליטה לקחת את עצמה ולהסתובב בבית הספר, להכיר קצת את המקום בו היא הולכת ללמוד במשך 3 שנים, כפי הנראה לבד.

***

"קדימה ליאור, יש לנו שעה עד שהתלמידה החדשה תגיע אליי לשיחת הכרות, אני רוצה לשמוע מה עשית בחופש" אמר יואל, מגיש את הגיטרה לילד שישב מולו.

ליאור לקח את הגיטרה האקוסטית והחל לנגן מספר שירים, באופן כמעט מושלם. הקצב היה מדוייק, והפריטה נשמעה חלקה וזורמת. יואל נהנה מכל רגע בו שמע את ניגונו של ליאור בשירים החדשים שלמד במהלך חופשת הקיץ.

"נו, מה אתה אומר?" שאל ליאור בקול חושש, מקווה שעדיין נשאר נגן מצטיין.

"אני אומר שזה בזבוז מוחלט שאתה לא לוקח שיעורי פיתוח קול. אם אתה מסכים, אני מוכן לארגן לך מקצוע נוסף בחינם, אחרי שעות הלימודים. מה אתה אומר?" אמר יואל.

ליאור הביט בו נדהם. הוא הזיז מעט את משקפיו כדי להטיב לראות את פניו של יואל, שנשארו רציניות ומחייכות גם עם שתיקתו.

"קדימה ילד, אתה יכול להיות ממש כוכב! אתה מנגן על גיטרה בצורה מדהימה, ואתה יכול להיות בטוח שהשנה אתה עובר לגיטרה חשמלית. צריך לאתגר אותך, אתה צריך לשיר, אתה צריך גם לכתוב חומר משלך. אז מה אתה אומר?" הוא שאל וקרב את פניו אל ליאור.

"אני... אני צריך לחשוב על זה, זה יותר מדי עומס... המורים גם ככה מעמיסים בעבודות וצריך להתאמן על כל הניגון, אתה הרי יודע שזה לא בא ככה בקלות..."-

"שטויות! על מי אתה עובד?! אתה מחונן, הלימודים פה קטנים עלייך. מה שתלמידים אחרים עושים בשלוש שעות אתה עושה בחצי שעה, והרי שנינו יודעים שיש לך כישרון בנגינה. אז למה שלא תחזק צד יותר חלש שלך, כמו שירה? הרי ללמוד דברים שאתה כבר יודע זה בזבוז זמן, לא?" אמר יואל בקול משכנע, מנסה לשנות את דעות של ליאור.

"אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. תודה על המחמאות בכל מקרה, אני צריך ללכת למנהלת" אמר ליאור ומיהר לקום משם, באמת לחשוב על הצעתו של יואל. כאשר פתח את הדלת בדיוק הגיעה תלמידה עם לבוש זרוק וצמות בכל השיער. הוא חייך אליה, נפרד לשלום מיואל ויצא מהכיתה בעוד הילדה נכנסת לשם.

ליאור נקש על דלת חדר המנהלת פעמיים וחיכה למענה שלא איחר לבוא. הוא פתח את הדלת וסגר אחריו כשנכנס.

"אני רק רציתי לסגור איתך פרטים אחרונים, ליאור" היא אמרה.

"בקשר למסיבת פתיחת שנה?" הוא שאל.

"כן, אנחנו נשלם לך 500 שקלים על האחריות למוזיקה למשך כל הערב, זה מתאים לך?" היא שאלה, רושמת דברים בתוך פנקס דפי פוליו צהובים, בתוך טבלה ארוכה.

"נשמע מתאים, עם איזה שירים לעבוד?" הוא שאל. המנהלת הביטה בו והורידה מעט את משקפיה הצרות כך שהביטה בו דרך עיניה ולא דרך משקפיה.

"אני לקחתי אותך כי אתה נער, ואתה מבין במה שבני הנוער אוהבים. כללי החינוך ברורים לכולם, אז אתה יכול להגיע גם עם מוזיקה של מועדונים חובבניים. העיקר שהתגובות יהיו טובות" היא אמרה והחזירה את משקפיה.

ליאור חייך אליה ויצא ממשרדה לעבר חדרו, רוצה לנוח קצת. אמנם לא עשו היום כלום, ביום הראשון ללימודים, אבל מחר יצטרך להחזיר תשובה ליואל ולהתחיל לעבוד על רשימת השירים שישים במסיבה.

הוא לא היה תלמיד מקובל, כי לא השתלב בבית הספר עם שאר התלמידים. הוא עלה לי"א, והמורים מצאו אותו כתלמיד מחונן ומוכשר בניגון בכל כלי נגינה שהוא. הוא נרשם לבית הספר הזה רק כי אהב מוזיקה. רק כי התעללו בו בבית הספר הקודם, והוא רצה שקט. הוא ידע שעם תלמידים חדשים הם כבר יהיו בוגרים יותר ולא יציקו לו כל כך, שהם אפילו לא התעניינו בו. ואכן כך. אף אחד בשכבה לא ידע שהוא זה שמתקלט את מסיבות בית הספר הרבות, ואף אחד לא ידע מי זה ליאור שִטֶרן שייצג את בית הספר בתחרות העירונית וזכה במקום ראשון, ומקום שני בהפרש של הצבעה אחת בתחרות הארצית שלאחר מכן. ליאור שמח שלפחות מתעלמים ממנו ולא מציקים לו. עדיף לו להיבלע בתוך הכישרונות שלו מאשר להיבלע בדכאונות סביב ילדים שמשפילים אותו.

***

מיכל הגיעה למסדרון שמעל הכניסה אליו היה שלט 'שיעורי נגינה'. היא נכנסה אליו וחיפשה את כיתתה.

על הדלת החמישית מצד ימין היה שלט ססגוני שכתוב עליו 'גיטרה'. עוד לפני שהספיקה להניח את ידה על ידית הדלת, היא נפתחה מעצמה ובפתח עמד נער עם חולצת טי בצבע תכלת, בסביבות הגובה מטר ושבעים. שערו שחור פרוע ופניו, בניגוד לבני נוער רבים, היו חלקות מפצעוני בגרות. מול עיניו החומות נחו זוג משקפיים עם מסגרת שחורה בולטת, והוא נראה מבוהל. לאחר רגע השתנו תווי פניו לחיוך, הוא נפרד מהמורה לשלום ופנה לעקוף אותה.

מיכל נכנסה לכיתה והביטה סביב: הרצפה הייתה עשויה פלקט עץ, הקירות היו צבועים בלבן ועליהם היו מונחות עשרות, אולי מאות גיטרות מכל הסוגים. קלאסיות, אקוסטיות, חשמליות, בכל מיני צבעים וסוגים.

בצד של הלוח, הרצפה הייתה מוגבהת מעט למעין במה, עליה היו מספר מגברים ורמקול גדול בכל צד. בפינת הבמה היו שלושה מיקורופנים על עמוד, ובצידה השני עמד שולחן מאחוריו ישב אדם בסביבות שנות ה40 שלו, כנראה המורה לגיטרות בבית הספר.

"היכנסי, מיכל, נכון?" הוא שאל בחיוך.

מיכל השיבה לו חיוך, סגרה אחריה את הדלת והתקדמה לעברו.

"נעים להכיר, אני יואל, ואני מלמד את רוב הכיתות בשיעורי הגיטרה. מאיפה את בארץ?" הוא שאל.

"מ.. רמת השרון.." השיבה מיכל תשובה מהססת.

"יפה יפה, מיכל, באיזה אומנויות את אוהבת לעסוק?" הוא שאל, רושם דברים במחברת גדולה שהונחה לפניו.

"אני אוהבת לשיר, ולרקוד היפ הופ."-

"ומה מביא אותך ללמוד כאן שיעורי גיטרה ולא ריקוד?" הוא קטע את דבריה לפני שהסיפקה לסיים אותם.

"לאחרונה רציתי ללמוד לנגן על גיטרה, וקיבלתי מתנה ליום ההולדת האחרון גיטרה קלאסית למתחילים. אני רוב הזמן בריב עם ההורים שלי ככה שאני לא מקבלת מהם כסף וקשה לי לממן שיעורים פרטיים בעצמי, אז החלטתי לקחת את הנגינה בתור חלק מהלימוד בבית הספר" היא אמרה.

"ומה הוביל אותך אלינו, אם כך? אני רואה שאת תלמידה דיי טובה"- ממוצע 80 זה דיי טוב? התפלאה מיכל.

"שרוב הפעמים אין לך בעיות התנהגות," הוא ציין לנוכח שני המקצועות בהם הייתה מסוכסכת עם המורים, עד שהורידו לה את ההתנהגות מרמה א' לרמה ב', הסטוריה וספרות.

"ההורים שלי החליטו להעביר אותי בית ספר. הם החליטו שבמקום להשקיע בלימודים, אני אשקיע באומנות. תוך כדי הם גם הפרידו אותי מכל חיי החברה שהיו לי שם בחטיבה, עם כל אלה שממשיכים לאותו תיכון אחר" אמרה מיכל בעצב, נזכרת בכל חברותיה שכבר נמצאות עכשיו בביתן, מתכוננות ללכת יחד לבריכה כמו שעשו כבר מכיתה ז'.

"אני מבין. ולמדת כבר משהו על הגיטרה?"-

"לא ממש.."-

"אוקיי," הוא אמר וקם מכיסאו לאחר שרשם דברים במחברתו. הוא הוריד גיטרה קלאסית פשוטה מהקיר מעליו, והגיש אותה למיכל.

"בואי תנגני לי משהו. כל דבר, משהו שאת יודעת, אפילו הכי קטן." הוא אמר.

מיכל רעדה מעט. היא לא ידעה לנגן, חוץ מסולו פשוט של השיר 'האם להיות בך מאוהב' של אביב גפן, וגם זה לא היה משהו. היא החלה לפרוט באיטיות על המיתרים, טועה מדי פעם במיתר אותו מתחה לצליל.

כשסיימה הביטה בו.

"כמה זמן את מתאמנת על זה? זה בטח לבד, נכון?" הוא שאל.

"בערך שבוע, לא יוצא לי לנגן הרבה... כן, לבד" היא השיבה בחשש.

"יפה מאוד," הוא השיב בחיוך. "אוקיי מיכל, היה נעים להכיר אותך. אני מקווה שתשתלבי היטב בשיעורים שלי, ותשתדלי בבקשה לא לאחר אליהם" הוא אמר, מחייך לסכום השיחה.

מיכל חייכה חזרה וקמה מהכיסא לעבר הדלת. זהו, זה עבר. עכשיו היא תלך לארוחת צהריים ולאחר מכן להכרות עם המורה לפיתוח קול. מהכרות זו לא חששה, כיוון שידעה שיש לה קול שירה מוצלח.  היא הלכה לעבר הקפיטריה שהייתה לייד הכניסה לבית הספר, בוחנת כל דבר שרק יכלה, ביום הראשון ללימודים.

וואאי איזה הרגשה כייפית זה לכתוב, לכתוב מקורי, מהראש, ולא להעתיק ולחבר פרטים מפוזרים שכתובים על הדף. נהנתי מאוד לכתוב את הפרק, ואתם? נהנתם לקרוא?